נימים דקיקים קושרים את הקטר שמושך את הרכבת של חברה בזמן נתון להסכמות נפשיות, וכמובן גם תרבותיות. אנחנו לומדים לזהות מילדות מהו התדר ה"נכון", בעוד אחר נדחה בתואנה שהוא אנכרוניסטי ומעצבן משום שהוא מערבב מין בשאינו במינו. זו הסיבה שבאותם ימים סלדו מהקונקרטי – אם הרצוי הוא המופשט אז ודאי שדיאלוג עם אוטו דיקס האקספרסיבי והפוליטי נתפס כלא רלוונטי לכאן. משום מה דווקא סזאן הוא זה שנבחר לבטא את הישראלי האולטימטיבי. האם באופן "טבעי" סזאן שייך לישראל של שנות ה50- יותר מששייך לכאן אוטו דיקס? או: האם מובן מאליו שהסיפור של האמנות הישראלית יתחיל מהראשוניות כביכול של העין התמימה, שדרכה כל חמור הוא החמור וכל גבעה היא הגבעה בה"א הידיעה, ואולי זוהי בעצם השתקפות של הראייה ה"תמימה" – הארץ הזו ריקה ואנחנו נותנים לה מובן מאל"ף ועד תי"ו? בעבר ערכתי יום עיון לזכרו של מירון סימה ומישהו ניגש אלי אמר לי: "הכול טוב ויפה, אבל את לא חושבת שטבעי לאקלים של הארץ, למזרח התיכון, שיאמצו פה את הפוביזם או את אמנות ההפשטה הצרפתית, ולא את האקספרסיוניזם הגרמני, שלא מתאים לכאן?". ואני עניתי: "תדמיין לך את עצמך אחרי המסע באנייה לארץ. אתה מגיע, ולאחר שנזרקת לחוף יפו על מזוודותיך בידי סבלים אתה יושב בבידוד מחשש להידבקות במגפות, רואה סביבך את העולים-פליטים האחרים ותוהה על מקומך בתוכם. מדוע אקספרסיוניזם גרמני רלוונטי פחות לחוויה הטעונה של המאה הזאת?".

אני חולקת על כך שיש סדר "טבעי" מתחילתו של דיון ועד למסקנות העכשוויות. אימוץ השפה הרלוונטית נעשה תמיד מתוך קשת של אפשרויות בזמן נתון. תמיד מאומצת האופציה שמשקפת עמדות מסוימות כלפי המציאות, ובתוכה מתעצבים העבר וגם ראיית העתיד. אם חשבנו שהסיפור "הרשמי" מאמץ בהגדרה את האמנים הטובים ביותר, בתערוכה "עבודה עברית" ניסיתי לחזור אל שנות ה20-, שנות ה50- ושנות ה90- ולבדוק כמה דברים. לדוגמה, הטענה המקובלת בשנות ה50- מציבה את האזרח בן החורין של "אופקים חדשים" אל מול מגויסות חברתית-ציונית כביכול. מתברר ש"המגויסים" לא היו אלא אמנים צעירים בעלי סיפור חיים לא פשוט, שרצו שהאמנות שלהם תשקף את חוויות חייהם. הם התחילו לפתח שפה ציורית ואולם שפתם לא התלבשה על אופציית ההפשטה הלירית שהציעו "אופקים חדשים". עלתה בהם תביעה פנימית, משאלה, שהאמנות בת-זמננו לא תתנתק מהאדם ומהחברה. הם חיפשו דרך, שפה מעודכנת שתדבר על האקוטי ביותר, בדומה ל"גרניקה" של פיקאסו. לא לחינם התעצב הטעם שלנו כך שדחה כמוקצה מחמת מיאוס כל דבר שהריח מ"גרניקה" – ה"גרניקה" נתפסה כמאיימת, כמסמלת את אופציית הנגד מול הקונצנזוס שצמח כאן.
כאמור, טענתי אינה מופנית לעבר אמני "אופקים חדשים", שחשו שעליהם להתרחק מהמציאות הכואבת. אני מכבדת את בחירתם ואוהבת את יצירתם. טענתי מופנית לממסד האמנותי על שלא הקדיש מחשבה למושג "פוסט מלחמת העולם השנייה". מדובר בקרע נורא של זהות, בעבר פרטי שחומק מרה-קונסטרוקציה של זיכרון; אבל אי אפשר לוותר עליו כי שם מצוי קצה החוט, מפתח להבנת עצמנו. מדובר בצורך לבנות מחדש זיקה בין הפרטי לסדר היום החברתי.

בעבודותיו של נפתלי בזם משנות ה50- תוארו האנשים האבודים האלה – הפליטים שמילאו את הארץ בשנות ה50-. ב"עבודה עברית" הוצגו כ60- מרישומיו המתארים מעברות שמעליהן שמי תכלת – תכול למעלה ולמטה, בתוך המעברה, שחור-פחם. היה בזה כל כך הרבה כאב והיתה גם כמיהה. הציירים "המגויסים" האלה הרי מטפלים בחיים שלהם. דומני שהיום כבר אפשר להאזין למורכבות; אפשר להאזין לאריה ארוך שניסה להתמודד עם החור השחור – להתחקות אחרי עקבות "בית אבא" שאבד, ולא להתייחס רק להיבט הצורני ארוכי של רישול ילדִי ישראלי, כמקובל. האמנים האלה ניסו להתמודד – לא כי מישהו קרא להם לדגל אלא משום שלא היו יכולים אחרת. קשה היה להעביר סיפור נרטיבי בחברה שהאמינה כל כך במודרניזם. השאיפה הכוללת היתה להתעלות מעל פרטים ביוגרפיים אלה או אחרים. אבל מתברר שהאדם אינו יכול לוותר על החיפוש העצמי, הדחף לחבר את קצות החוטים ולשחזר את דרכנו טבוע בנו בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך". וגם אם החוטים פרומים נותר הצורך לסמן את הפערים, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור. אני חושבת שאם נתבונן בעבודות באור אחר נגלה שקיימת אפשרות לבנות דרכים אלטרנטיביות, שהן לא פחות מהותיות.
מחוץ למשחק

השיח התרבותי כיום עוסק רבות בשאלות המערערות על ההגמוניה של הקונצנזוס ומעניק מקום למזרחיות, לפמיניזם ולקבוצות נוספות. אלה נושאים שמעניינים אותי אבל אני מגיעה אליהם בדרכי – אני לא "מגויסת", ולא אעשה זאת מטעמי תקינות פוליטית; לא אסמן אחד "ערבי", אחד "מזרחי" ואחת "אשה". זה מבטא בעיני התנשאות מסוימת, זה לא בא מתוך שוויוניות אלא ממקום של אפליה מתקנת. עבודה עם אמנים פלסטינים מעניינת אותי אבל חשוב לי שזה ייעשה מתוך הדדיות ולא מתוך פטרונות. בעבר התחלתי פרויקט כזה אך לצערי בשלב מסוים הבנתי שהמצב הפוליטי אינו מאפשר הדדיות; שמוזאון יהודי-ישראלי היוזם פרויקט עם אמנים פלסטינים אינו יכול להימנע מעמדה פטרונית, למרות כל הכוונות הטובות. זהו מצב שלא היה נכון בשבילי וגם היה לא נכון מבחינת האינטרסים של האמנים הפלסטינים. מפטרונות לא יוצאים דברים טובים. הפרויקט ההוא נפל ובימים אלו אני שוקדת על אחר ומקווה בכל לבי שהפעם נצליח.
כלל זה חל גם על מגויסות – היא אינה מצמיחה תוצאות נכונות וטובות. הקשר בין אדם לבין העשייה שלו חייב להיבדק בהתמדה. אנחנו חייבים לבדוק כל הזמן ולזהות אם אכן נדלק בנו משהו, ולהסתגל לרעיון שלעתים עלינו לוותר. יש מחיר לעשייה של דברים שאינם בוערים בעצמותינו, שאינם מהווים חלק מעמוד השדרה שלנו – אחרת משהו בנו נשחק בהדרגה. עשייה מעין זו פוגעת ברגישות האינטלקטואלית והנפשית ומחירה כבד. אני לא מוכנה לשלם את מחיר הקהות ואני גם לא מאמינה שה מועיל למישהו. בניית פרספקטיבה במוזאון היא תהליך אישי של הליכה בדרך שיש לה גם משמעות מוסדית; בכל בחירה יש החמצה, וגם פתח למשהו חדש.

אנחנו לא יכולים להבטיח שלא תהיה מובלעת שעינינו לא קלטה בדרכה ולבסוף יתברר שהיא היתה רלוונטית דווקא. בתוך מה שאנחנו רואים תמיד מובנה גם מה שאנחנו לא רואים, אבל בעזרת מודעות וניסיון אנחנו יכולים לדייק יותר. צריך לשמור, עד כמה שניתן, על האפשרות שהתגובה תהיה רלוונטית ברמה הנפשית וברמת הסיטואציה. זאת האחריות שלנו, אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילנו וחייבים להיות מודעים לכך. אנחנו פועלים במציאות לא פשוטה, ואין הנחות. גם במציאות מתישה צריך לשמור על החיוניות הרוחנית ולמצוא דרך לפעול לא רק ברמה הביורוקרטית. מי שממש לא יכול להתמודד עם האילוצים הממסדיים הכספיים והאחרים שקיימים בכל מקום, כולל עין חרוד, צריך לדעת שזה לא בשבילו.
אני לא חושבת במונחים של "בראי ההיסטוריה". אנחנו לא עושים משהו עכשיו מתוך ידיעה שתוצאותיו תיראנה רק בעוד חמישים שנה. אנחנו עושים בשביל ל"הציל רגע-עכשיו", כפי שפירש גרשום שלום את התזה של ולטר בנימין על מלאך ההיסטוריה. עירנות ל"רגע-עכשיו" היא כל מה שאנחנו יכולים לעשות כבני אדם. זהו תהליך של התכוונות שלא מגיע אף פעם למנוחה או לביטחון. הוא אישי ופרטי אבל לא אגוצנטרי. לעשות משהו בשביל לקבל ציון טוב בעוד ארבעים שנה פירושו לחטוא באמביציות שהן גם מופרכות וגם מונעות מדחף אגוצנטרי. צריך להסתפק בהרבה פחות, וזה לא יותר קל.
גליה בר אור היא מנהלת המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד
(פורסם לראשונה ב"מוזה", רבעון לאמנות, גיליון 2 אוקטובר 2000)