מקום קדוש

יצחק דנציגר

מקום קדוש

אוצרת: דבורה ליס

פברואר-נובמבר 2016

רישומיו של יצחק דנציגר (1916–1977) מוצגים כמעין תת-תערוכה במסגרת התערוכה המקיפה, שכותרתה "אופק חדש לאופקים חדשים". דנציגר, שנולד בגרמניה ועלה עם משפחתו כנער צעיר לארץ ישראל, יצא ב-1934 ללימודי אמנות בבית הספר "סלייד" בלונדון ונחשף לפיסול האשורי והמצרי. הוא פיתח תפיסת אמנות עכשווית המטמיעה חומריות ומחוות אמנות פרימיטיבית ומששב ב-1938 לארץ היה לרוח החיה בקבוצה של אמנים מתחומים שונים שפעלו במגמה ה"כנענית". בשנת 1956 הצטרף דנציגר לקבוצת "אופקים חדשים" והציג עבודות שהיו עדכניות ומקומיות, אימצו את מיתוס היליד המקומי ושילבו אותו עם חומריות וצורניות בנות הזמן.
בתערוכה מוצגים רישומיו של דנציגר מאז תחילת שנות הארבעים המנציחים את רשמיו מנופי הארץ ומושפעים מאירועים כגון חג הגז, וריאציות של מזבחות וקורבנות, פולחנים ופולקלור מקומי. אל אלו נוספו רישומים רבים של תיאורי איילים וכבשים עקודים על מזבחות; בני אדם, גברים ונשים, גם הם שרועים על מבני מזבח. באחדים מהם מופיעים גם ציטוטים מהתנ"ך, המשמשים מעין מראה-מקום לזמן ולמקום של התרחשות הדברים: "בית אל", "הר ציון", "כוהנים", "עולה", "עקדת יצחק". רישומים אלו מצטמצמים לבמה דמוית מזבח, שפעמים קרנותיה מעוטרים בראשי אייל ולצדה תופס מקומו המקריב – אדם או חיה. לפעמים האדם הוא הקורבן והכבשה – המזבח, היפוך של סיפור העקדה; דנציגר מציג את האלטרנטיבה הקיומית הנוראה שבה בהיעדר מעורבות של האל נגזר על החברה להקריב את בניה. אולי אלו קורבנות הלוחמים, או אולי דנציגר מציין כאן את ההזדקקות לקורבן כדי לצמצם את הפער בין האדם ובין הטבע – אחד מהם תמיד נידון להקרבה, לכליה.

דילוג לתוכן