חיים אתר

דיוקן עצמי של חיים אתר (אפתקר) מציג פני גבר מהורהר, שקוע בעצמו; אין זו דמות פועל נחוש ואופטימי, כפי שניתן היה לצפות מאמן-חלוץ, ממייסדי קיבוץ עין חרוד בראשית שנות ה-20. למרבה הפלא, אמן זה, שפעל בחברה מגייסת, היה אחד האמנים הישראלים הבודדים שהתמקד בעבודתו אך ורק בדיוקןהיחיד ובטבע דומם. אתר נמנע כל חייו מלעסוק בנוף הישראלי ובטבע. הוא לא צייר את נוף העמק, חיות או פרחים בשדה. הוא צייר מאות דיוקנאות – תמיד דמות יחידה, המוצגת בהצבה ישירה עד לגובה החזה bust)). גם דיוקן קבוצתי לא צייר; לא חברים קוראים בחדר הקריאה ולא התכנסות בחדר האוכל. הוא עסק באנשים פשוטים, לא במנהיגים פוליטיים ואנשי-שם– וגם דיוקנאות של ביאליק לא נכללים בין ציוריו, אף שהוקיר אותו מאד והושפע ממנו. הדיוקן שמצייר אתר הוא דיוקן של אדם, צעיר/ה או מבוגר/ת, ללא רקע או חפצים מאפיינים, לא צוחק/ת ולא בוכה; אדם, אינדיווידואל.
חיים אתר, יליד זלטופול שבאוקראינה, לא למד לימודי אמנות ואת אהבת האמנות רכש מאמו, שתוארה כ"רושמת ומציירת לעצמה ולזולתה, לצורכי רקמה ו'מזרח' ו'כתונת' לתורה". אמו נפטרה כשהיה בן שמונה והוא למד בחדר ובקלויז (חצר הרבי). בכוחות עצמו רכש את השכלתו הרחבה. ב-1919, בעקבות פרעות פטליורה, החליט לעלות לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ עין חרוד.
דרך הציור החדשה שאליה פנה אתר בשלהי שנות ה-20, אשר הייתה לשפתו עד פטירתו ב-1953, מתאפיינת במשיחות מכחול מעובות ובצבעים עזים ספורים. עבודותיו, שצוירו בחלל הסטודיו ולא באור החוץ הארצי-ישראלי, בקשו להתמודד עם עולמו הפנימי של היחיד ועם חושניות החומר מבלי לאמץ דקורטיביות של צורה ואור.
תפיסת האמנות שגיבש אתר משתקפת הן בפעילותו במשכן לאמנות עין חרוד והן בעבודתו כאמן. כאשר התבקש לשלוח לתערוכה עבודות שנושאן קיבוץ או עבודה, נהג לשלוח דווקא ציור של טבעדומם. לבקשה מעין זו שהפנה אליו מרדכי נרקיס ב-1947, השיב: "לפי בקשת מר וילנר מוועד לאומי שאשלח תמונה עבור התערוכה האסיאתית בהודו, הנני מקיים את זאת ושולח עבור התערוכה הנ"ל תמונת 'דומם', אם כי לפי דרישתך, או לפי דרישת מר וילנר – שאשלח דבר מה ספציפי מחיי הקיבוץ. לא כאן ההזדמנות להציג שאמנות הציור לא קשורה בחיים אלה או אחרים. לפי הבדלי האמנות לציור יש מעמד אחד ויחיד – ציור. אני מקווה שתצרף את תמונתי הקטנה למשלוח שבידך, בכל אופן אבקשך להודיע לי על זאת. בברכת העמק הרענן, אפתקר"