חצץ

עודד שמשון

חצץ

מאי-יולי 2006

עודד שמשון למד קולנוע בישראל, צילום ואמנות (תואר שני) באנגליה.
בשנים האחרונות מתמקדות עבודותיו בנוף הישראלי הפתוח, בווידיאו ובצילום.
בתערוכת עבודותיו שהוצגה באנגליה ב-1993, הציג שמשון סדרת תצלומים בשחור-לבן שצולמו מתוך קרון נגרר במהלך מסע בדרכים. בקדמת הנוף שהשתקף מבעד לחלון האופקי של הקרון נכלל חלל הפנים האינטימי, שבו הציב מעין טבע דומם. בעבודות אלה יצר שמשון מערך מורכב של חוץ ופנים שעסק במערכת היחסים החמקמקה שבין טבע לתרבות, פיסול ותמונה, והתמודד עם הזיקה שבין הנוף "האותנטי" להצבה הפיסולית, כחלק מההקשר המובנה של האמנות.
בתערוכתו "פלס מים" (מוזאון רמת-גן, 1999), עסק שמשון בחלוקה האופקית של המרחב, בקו טבעי, קו האופק, ובקו המלאכותי, קווקוו הבהקי האור בחרכי התריס במרחב הביתי החשוך. הדינמיקה של המעבר ממראות חוץ למרחב פנים, מאור היום לדמדומים וללילה, הופנמה לאופן בניית הקטלוג. מבנה רצף התצלומים ענה למקצב הדפדוף האישי ולתנועה המעגלית שיצר הספר, כמרחב תצוגה אינטימי.
התצוגה הנוכחית של שמשון מתמקדת בתצלומי צבע שצולמו בישראל:
"מגמתי העקרונית בפרויקט שבו אני עוסק בימים אלה, בנוף הישראלי, היא להעביר לחלל התערוכה את הווייתי וחוויתי הוויזואלית בנוף הישראלי / פלשתינאי. דרך הווידיאו והצילום, אני משחזר בחלל התצוגה את ההתייחסות האישית לקווים ויזואליים, שמיצגים ארגון המבטא גבולות והגבלות".
עודד שמשון
ניתן לפרש את תערוכתו של עודד שמשון, "חצץ" (משכן לאמנות, עין חרוד, אביב 2006), כסוג של דיאלוג ביקורתי עם תמונת "הנוף הישראלי" הנפרש אל העומק, מרחב נושם רחב ופתוח, שבו נפגשים משטחים אופקיים של שמיים וארץ בקו אופק המרמז על כמיהה לאינסוף. החל משנות ה-20 רווחה בציור הישראלי מגמת אידיאליזציה של טבע מפושט, שהפכה לחלק בלתי-נפרד מדימוי-עצמי ישראלי ומתחושת ההשתייכות לנוף מקומי, "ישראלי" ו"אותנטי", (עבודות מיכאל גרוס ואורי ריזמן למשל).
עודד שמשון עוסק בנופים טריוויאליים, נעדרי ייחוד היסטורי ומשוללי חשיבות אסטרטגית. הוא משמר סגנון מינימליסטי גיאומטרי בעבודותיו, כממד של הפשטה החותרת לכאורה לייצג את ההיבט האובייקטיבי של הנוף. אלא שנקודת המבט הנמוכה של הצילום קולטת "רעשים" בנוף הפתוח, "הטהור". אלה סימנים של ארגון חברתי ופוליטי, כגון חיץ, חסימה, עקבות של בנייה והרס, סימון שוליים של כביש ועוד.
בניגוד לפורמט המסורתי האופקי של תמונת הנוף, מתמקד שמשון בפורמט אנכי, זה שהיה מזוהה במסורת התמונתית עם ציור דמות אדם. הפורמט האנכי קוטע באורח שרירותי את הזרימה הפואטית של קו האופק ומחדיר תחושת משקל וגרוויטציה לדימוי הנפרש של הנוף.
בדרך ההצבה של צילומי הנוף האנכיים ובאופן שילובם בארכיטקטורה של המוזאון, מחדד שמשון את המודעות לפער המתקיים בין ההתמסרות המובנית תרבותית לנוף הפתוח ובין האובייקט האמנותי הפיזי, התצלום. קיטוע החוויה המיתית, הפואטית, מציע התבוננות דיאלקטית המכוונת למפגש המורכב שבין אמנות – לקונקרטיות נוכחת של מציאות-חיים. לכך מכוון שם התערוכה, "חצץ", מילה אונומטופאית המרמזת לרעש של גריסה, ולכך מתקשר גם הדימוי החוזר בסדרת התצלומים, פס כביש הנמתח לרוחב – סף שאיננו נחצה על-ידי המצלמה בפנייתה אל הנוף, הפתוח רק לכאורה

דילוג לתוכן