מכתבים

אפרתיה גיתאי

מכתבים

אוצרת: גליה בר אור

אפריל-יולי 2011

שני מיצבים של עמוס גיתאי מוצגים במשכן לאמנות עין-חרוד באביב 2011: מוניו גיתאי וינרויב: עקבות ממוקם בחלל מחסנים תת-קרקעי המצוי בשלבי בנייה מתקדמים; ואילו אפרתיה גיתאי: מכתבים מוצב באולמות התצוגה העליונים, המוארים, של המוזאון.
המתח בין שתי פרקטיקות – צבירה ומסירה – נוכח בפעולתו של המוזאון כמוסד ומגולם בהתפרשׂות על שני מרחבי התצוגה: זה התת-קרקעי והנסתר-מעין המשמש לאחסון, מיון ושמירה, וזה העילי והייצוגי המשמש לתצוגה וחשיפה. יש כאן, אם כן, דיון קונקרטי-מטאפורי ביחסים הדיאלקטיים בין הארכיון, החוק והידע לבין סוגיות של ייצוג ובימוי, על הפערים הטבועים בה ומטעינים אותה במשמעות אתית ואסתטית.
עקבות ושרידים של מסמכים – מִזכר, פרוטוקול, מכתב – משמשים נקודת מוצא למיצב המוצג במחסני המוזאון, שבמרכזו ההליכים המשפטיים מצד "הרייך הגרמני נגד החרט וילהלם גול, הנוסע גיאורג פלנדורף, הארכיטקט מוניו וינרויב והסטודנט היינץ שוורין", שהתקיימו בפרנקפורט ביולי 1933. הארבעה מואשמים, כמצוין בכתב האישום, ב"מעשי בגידה בעם הגרמני ופעולות בגידה חמורות". אסופת המסמכים היא מקרה מבחן, המייצג מתכונת קיצונית של הגיון החוק והארכיון – תבנית מקובעת, שבניינה המחושב כופה נורמות וחורץ דין מראש.
במהלך של בימוי המתפרשׂ על פני מדיומים שונים, גיתאי מנשים את אסופת המסמכים הזאת במימד האינטימי-סובייקטיבי שהודחק בה, ובתוך כך מעניק לדמות האב מעמד של נעדר-נוכח, שרק מתוכו ובאמצעותו מתאפשרת חריגה ממסגרת הזמניוּת של האירוע הספציפי אל זמן הווה חי, משתנה ורווי סתירות. מסמכי הארכיון של מוניו, כמו חומרי התיעוד בסרטיו של גיתאי, משתברים זה בבבואתו של זה ובפרגמנטים מסרטים קודמים, כגון "בשם הדוצ'ה" (1994) המתעד את מסע הבחירות של אלכסנדרה מוסוליני. גיתאי שב ומרכיב במיצביו, פעם אחר פעם, גוף שלעולם אינו מתקבע בתבנית סטטית. כל כמה שאיבריו מתוכננים בקפידה, הוא נותר דינמי ופתוח לאקראי, מספח התחלות של סרטים שעניינם מקורות שנחשפו זה מקרוב, מצליב נקודות מבט, תמיד חלקיות, ונענה לאתגר של הרכבה מחדש

דילוג לתוכן