לילך ששון

תערוכתה הנוכחית של לילך ששון מורכבת ממספר סדרות של עבודות, שכל אחת מהן נושאת אופי מיוחד ובה בעת הן מתפקדות כאן כמכלול אחדותי. התוכן המשותף לסדרות השונות הינו התרוקנות והתפרקות, שתוצאותיהן שיכחה והעדר. באמצעות השילובים הלא שיגרתים בין חומרים – אבן, נייר, בטון, צילום, עופרת – והשימוש בטכניקות שונות כצילום, רישום בנייר העתקה, יציקה והטבעה, מבקשת לילך ששון להמיר את תחושותיה אלו למימד פיזי, גשמי.

"הספריות האבודות", המוצגות בכניסה לתצוגת הקבע של היודאיקה במשכן לאמנות, מתארות חללים של ספריות לאומיות בצרפת, מוסדות ציבוריים משמרי ידע, שלמעשה אינם מתפקדים עוד בפועל ככאלו. תמונות מצולמות של אותן ספריות מצאה לילך ששון בספר צילום ישן, משנות החמישים, והעתיקה אותן בתהליך רישום מדוקדק. הרישומים מקבלים משמעות נוספת בהיותם מודבקים על גבי תיקיות ספריה ישנות, שבפרישתן לרווחה יוצרות צורה המזכירה צלב המוטבע ביציקת בטון מלבנית. פעולת ההעתקה וההטבעה, בנוסף לצורניות הסמלית, מטעינים את חללי הספריות האבודות במטען חדש, ערכי-רגשי.

שתי סדרות הצילומים צולמו במוזיאון הלובר בפאריז ובמוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בנאפולי. בחדר הסמוך נראים בעבודות המונחות על הרצפה מונומנטים קלאסיים, שהוצאו ממחסני הלובר והונחו בנימוס בחצר האחורית של המוזיאון. כנגדם, בעבודות המוצגות לאורך המסדרון, מתגלים קטעים מתצוגת הפרסקאות בנאפולי, בהם בולטת נוכחותו של הנעדר – אותו מוצג שהורד מהקיר מסיבה לא ברורה, בהתירו מאחור רק זיכרון הצרוב בקיר הדהוי.

על שתי הבמות במרכז תצוגת היודאיקה בנתה לילך ששון מיצב המתמודד אף הוא בשאלות של זיכרון ושיברו. השיש השבור, העופרת המוטבעת בו ומגירות הספרייה הלאומית, שנותרו ללא שימוש, מנהלים דיאלוג מרתק עם אוסף היודאיקה של המשכן לאמנות – חפצי קודש אשר סיימו את תפקידיהם הריטואליים והפולחניים ואינם משמשים עתה אלא כמסמני מורשה וזיכרון.