נגה לינצ'בסקי

יש לראות בתערוכה עפעוף של נגה לינצ'בסקי פרק נוסף בעיסוקה בשאלות של גוף, כישות פיזית, וביחס בינו לבין תחושה ורגש. בעבודותיה מתמזגים גוף ונפש לאחדות אחת, דווקא על רקע עיסוקה בתחומי מעבר כגון אלו שבין חושך לאור, חומר ורוח, מודע ותת מודע. בהשאלה מתורת הפסיכואנליזה, ניתן להשליך על טריטוריות ביניים אלה את המונח 'אובייקט מעבר' שטבע ד.ו. ויניקוט, וששימש לו לתיאור תחום הביניים המתווך בין מציאות פנימית של אדם והחיים החיצוניים לו.
לדידה של לינצ'בסקי משמשת האמנות כאמצעי מתווך. באמצעותה היא ממפה את היחסים שבין מרחבי נפש פנימיים וחיצוניים. באחד מחלקי התערוכה, חדר מדורג בעל אופי רחמי, בוקעים קולות רקע מבעד לוילון תחום וממלאים את חלל החדר. אלו מסתברים, אט אט, כהדרכה קולית לפקיחת עיניים שאינה טבעית.

המנטרה, החוזרת על עצמה, מפנה את המבט לעבר הפעולה הטריוויאלית של פקיחת העיניים ומטעינה אותה באיכויות של לידה מחדש. רגע פקיחת העיניים, כרגע של התפכחות, הופך לציר מרכזי בתערוכה. קרן שמש ראשונה החודרת מבעד לחרכי תריס הינה מטאפורה יפה לכך. האור הכתום, כצבעו של הזמן שבין השמשות, הוא הכתום המצוייר על הגרונד הלבן, הגולמי, בסדרת הציורים שאותם יצרה האמנית בשנים 2002-2003. אלו הם בדים רפויים עליהם משורטטים באמצעות צבע מדולל, שקוף ונוזלי, תווי פנים נמוגים וכפות ידיים במגוון תנוחות. ניכר מהם הניסיון להיאחז ברגע החמקמק ובמבע היצירה הנכון לו: כיצד מציירים התעוררות? איך מעבירים את מנעד הרגש שבין שינה לעירות?

בעבודת הוידאו המופיעה בקצה המסדרון כבר ממלאות העיניים את פני המסך כולו. הן המשמשות עתה ככלי הרישום הסמוי, המסמן את גבולות שדה הראיה. אליהן גם מצטמצמת חוויית המעבר שבין פנים לחוץ, שינה ועירות. הפנים מתרגלות פקיחת עיניים. העיניים בוחנות את גבולות האפשר.