קבוצתי

משתתפים: אוריאל מירון; דניאל באואר; יואב מילר; יעל רובין; שרון פוליאקין
קצה בטנו של נחש הבד שיצר אוריאל מירון מתחכך בפנל-רצפה המגן על קירות הסיד הלבנים של המוזיאון, נמתח לאורכם בין תצוגות של האמנים, דניאל באואר, יעל רובין, שרון פוליאקין ויואב מילר, ואל אולם העמודים המשמש כציר מרכזי למוזיאון. בגובה העין מעל, קורצת הבטחת האושר של ציורים בשמן על בד מאוסף המשכן לאמנות, אוצרת את משאלת האוטופיה ועוצמת הכאב של המאה שחלפה.

לפס הבד הרך, "פינה רכה", מסלול עקבי שיש בו משום היפוך: שני הקצוות, התחלה וסוף, מתלכדים במסלול סיבובי המקיף ותוחם חצר הפתוחה לשמיים; הכרית הארוכה עוטפת אם כן פיסת חוץ בעוד היא עצמה נשארת בפנים.
נחש בד מעוטר עם קישורים נלבבים לא מרפד בדרך כלל קירות של מוזיאון ומקומו במיטת תינוקות – להגן בפני הסורגים הקשיחים – אלא שפס הריפוד האישי קיבל בעבודתו של מירון ממדי אורך גיגנטיים בדומה לסרט מידה (אינסופי בעיקרון) והוא משתחל כאן אל לב ליבו של מבנה מוסדי ונישא.

יש משהו טורד בחריגה מאינטימיות חמימה ומוכרת של המרחב הפרטי, בחלחול שלו אל מרחב ייצוגי, יציב ובלתי-משתנה שזמנו הוא לכאורה הנצח. אם המוזיאון מופקד על סיפור של זיכרון קולקטיבי וקירותיו הלבנים מגינים על גנזכי אוצרות של תרבות ושל ידע, נחש הבד של מירון שם לו גבול שיש בו משום תהייה על תוחלת קירות המגן החוצצים בין ארעי לקבוע, על חוץ שהיה לפנים ועל מצבים המערערים את יציבות הדימוי שנקרש במוזיאון כמקדש של זיכרון קולקטיבי.

כל אלה מעסיקים בדגשים אלה ואחרים את ארבעת האמנים שהזמין אוריאל מירון לחבור אליו בדיאלוג פתוח בתצוגה קבוצתית של מיני-תערוכות יחיד במוזיאון. מצבים גבוליים מעין אלה שמסמן נחש הבד של מירון עולים למשל, בעבודות הצילום הדיגיטליות של דניאל באואר "רק, רקע, רקיע".
דימויים של זוהר צפוני בציורי נוף פלמיים שצילם באואר במהלך שוטטות במוזיאונים בארצות הברית שולבו בטכניקה של סופראימפוזיציה עם נופים שצילם באזורי-הספר בין ישראל לפלשתין. ניתן אולי להקביל טכניקה של סופראימפוזיציה צילומית למהלך פסיכולוגי של "דחיסה", המנקזת מחשבות ומראות הצרובים בתודעה לכלל דימוי מורכב וטעון.

גם במיצב של יעל רובין, "גב ההר", חוויה קונקרטית עוברת גלגול לנופים פנימיים. בניגוד לצילום הספק בדיוני של באואר, הצילום שלה מוליך לזיכרון של תחושות, רחשים ותנועות, למצבים החומקים מתיאור מילולי ואינם מתמצים בדימוי נרטיבי. היא משתמשת באדמה, פיסות קרטון, אובייקטים ודימויים חתוכים מתוך תצלומיה ומרכיבה מיצב שהוא נוף מיניאטורי הפרוש על ריצפה, שניתן להלך בו כמו בנופי זיכרון של עבר והווה-נמשך: "הלכתי וגם החלקתי עם אנשים בבוץ, ראיתי סימנים בנוף, לכלוך, עצים כרותים, ערמות וריבועי בטון ובית נטוש שדמות דמי (cut out) של חייל בחלונו" (יעל רובין).

בתערוכה של שרון פוליאקין, "הפקעה" מוצגים שמונה ציורים בשמן על בד שציירה במהלך שנה אחת (2002) ובהם הד למצבים ביוגרפיים, חומריים ומושגיים הכרוכים במושג "הפקעה": החל במשמעות ההפקעה של מקום היצירה הפיזי שלה, הסטודיו, והמשכו בשאלות הקשורות בהפקעת הדימוי (שמפנה מקומו בהדרגה לבד עצמו), הפקעת המקור (בעבודות סדרתיות שיש בהן משום יסוד של חזרה), או דימוי הפרוטאז' שעובר מחיקה בלבן, הפקעה או כליה של חיים באמצעות החומר, הצבע הלבן.
"כשאוריאל הציע לי להשתתף בתערוכה פינטזתי על ריבוע סגור של תצוגה, ופתאום עוברת העבודה של אוריאל מתחת לבד שעליו כתוב "הפקעה". מבחינתי היתה בשיתוף הפעולה הזה אופציה הפוכה להפקעה, סוג של חיזוק".

בתערוכת הפיסול של יואב מילר קיבל הדיאלוג הפתוח עם אוריאל מירון אופי פעיל, כפי שכתב מילר: "עבודתו של אוריאל מירון נדמתה בעיניי כמי שמבקשת בכל מחיר להשלים את מסלולה. מה נותר לעשות אם לא להניאה מכך?" רק בתערוכה זו חרג נחש הבד של מירון ממסלולו הקבוע, התנחשל למרכז האולם, נסוג, השתחל לאחת מהעבודות והמשיך בדרכו. הוא לא נתפס כה חריג בהצבה זו, הרוקמת פנטזיה חידתית ממרכיבים של יומיום העוברים טרנספורמציה ומחוללים שינוי בתפיסת המציאות. מילר מתמודד עם פרדוקסים (חכה הדגה עצמה מתוך גיגית נסורת), הטעיה של חושים (שידת מתכת הבנויה בעץ), הסטה בתפקוד (שורת מגירות חסומות) ויוצר מיצב פיסולי חושני, מסקרן ועתיר דמיון.

האמנים שיתפו פעולה בהצבה קבוצתית המבוססת על בחירת עבודות מאוסף המשכן לאמנות השמורות במחסני המוזיאון והכתירו אותה בכותרת: "אור יום". בלב התערוכות העכשוויות שובצה התערוכה המורכבת מקבוצה של פסלים, דיוקנאות מהמאות ה-19 וה-20 המוצגים במרכז האולם במעגל על הרצפה וכרטיסיות הרישום המוזיאליות שלהם תלויות על הקירות. נחש הבד של אוריאל מירון עובר גם בתערוכת אוסף הפסלים שבאמצעותו היתה להם עדנה וחשיפה באור חדש.
לדברי אוריאל מירון, פס הכרית מרתק אותו משום שהוא ממחיש את המורכבות הקיומית של ההתגוננות שבה כל מהלך הגנתי עלול להציב איום חדש ולדרוש מהלך הגנתי נוסף וכן, משום שהוא מבטא יחסים מורכבים בין פנים וחוץ שיש בהם עניין מיוחד בהקשר המסוים של המוזיאון.