משה מירסקי

תערוכתו של משה מירסקי מכנסת ציורים על בד, מהשנים האחרונות. רקע הציורים לבן והדימויים המצוירים ברישום על הבד עוסקים בדימויים המהלכים על הגבול שבין הזיכרון הפרטי לדימוי חברתי קלישאי של העבר.
באחדים מהציורים עוקב הדימוי המופיע בהם אחר פעילותו של ילד המכונס בעצמו, מטאטא, אוחז במגב וסמרטוט, שורת מטלות שאינן פורצות את מובלעות עולמו: ילד שוכב על בטנו ומכוון בריכוז למטרה כשבידו רובה עשוי ענף-עץ עירום מבדיו ועליו, סדרת ציורים של גדמי עץ כרותים בשורה ארוכה, חזרה על דימוי, הסטה ומחיקה.
מירסקי מציג בדים לבנים שעליהם זורח דימוי בודד בדרך כלל. הציור מינימליסטי, חסכני, מונוכרומי, על גבול הקומיקס לעתים. לציורים אופי של פתקים קטנים שעל גבם נרשם דימוי, כמו בהיסח הדעת, שעברו הסבה לתמונות גדולות של אקריליק על בד. הביטוי רזה ומיידי, מתערסל בתוך משחק אסוציאציות באופן משועשע ופואטי, מעין חידון סימנים של זכרון פרטי וקולקטיבי כאחד.
הדימויים – הרים, ציפורים, סירה, עץ, במבי, נערים – יוצרים תחושה של הד עגום לזכרון, אילוסטרציה לסיפור שהתאייד, געגוע עמום וטורד שהתגבש להברות בודדות. מירסקי מוחק כל הקשר קונקרטי ומשאיר את הדימוי לגורלו, כמו סמל, פיקטוגרמה שווה לכל נפש.
לפעמים מופיע צל, משהו טורד – חלקים בציור נמחקים כמו בצנזורה או בתיקוני טיפקס ומשאירים סימן דהוי על הבד. עקבות הפורענות, האסון, מבצבצים כרוח רפאים. הנסיון למחוק את כשלון הציור כמו הנסיון לנקות ולמרק את פני השטח מסמן את עתידו של הדימוי התורן על הבד., המועד להעלם כמו הגוויות הקבורות תחתיו. מה מותר ומה אסור, מה גלוי ומה סמוי. הטבע משולח הרסן דורש את זכות הסילוף, מודד את עצמו בחשאי כמו בבדיחה גסה.
הציורים של מירסקי חמקמקים, לא מסגירים רגשות. התחביר מפותל, מסתורי, חידתי כמו עריצות הזכרון. הם נעים בין הצורך לספר ובין הדחף להסתיר. ראש הציפור ספק מחוק ספק כרות כמו ראש הבמבי וראש הנער. ההבטחה לסירוס מתגשמת במלואה. ההתבגרות אינה רומנטית, היא רוויה בכאב ונסבלת רק על ידי עבודה ומירוק תמידיים עד לנקיון המושלם, עד להתאיידות חרישית, בין השיחים, מחוץ לעיר, בבהוק הלבן, המסנוור.
משה מירסקי, חבר עין חרוד איחוד, בוגר בצלאל, הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריה ג'ולי מ., במשכן לאמנות עין חרוד, בגלרית "הקיבוץ" תל-אביב וכן בתערוכות בינלאומיות.