אנדריאס שלייגל, ינדו יונג, ליסה צ'ונג, גיא בר-אמוץ, מייקל רדקר

המופע של גרייסלנדס פאלאס, כולל מסעדה ומופע אלביס, בוצע בעין חרוד ברצף של שלושה ערבים, בשילוב עם שחזור של מיצג משנות השישים של האמן Bjorn Norgaard, סימפוזיון ותערוכה נוספת It all began in the Seventies אוצר Jacob Fabricius) שהעלתה היבטים היפיים ואוטופיים.
כותרת הגג של שני הפרויקטים: Real to Reel העבירה את משמעות האירוע המשותף. הצבת שתי התערוכות והאירועים האינטר-אקטיביים זה בצד זה חידדו מודעות לשתי חלופות תרבותיות בסוף המאה ה-20 . מהדהדת בהן הזיקה והסתירה של פעם בין הפופי – להיפי, הפופולארי-גלובאלי – לאוטופי. באירועים אלה לא רק שנוצר שיתוף פעולה בין האמנים, הופעלו כל החושים והופעל הקהל שהיה מורכב מצעירים ומבוגרים.
היה משהו מופרך, בדיוני וקסום ב"גרייסלנדס פאלאס" בעין חרוד, במבקרים צעירים ומבוגרים מתל אביב ומקיבוצי הסביבה שהעפילו בשעות הערב למבנה המוזאון המודרניסטי משנות החמישים, באולם העמודים הקלאסי שבו התמקמו "סקין או דייבה" ו"החזית האלקטרונית" – מוזיקאים אורחים שמחזרו סימפולים של אלביס, רעשי הקהל וההד שהוטמע בכל מפלסיו של המוזאון, החזיר ושיכפל קולות. מהציר המרכזי של המוזאון נפרש אולם תערוכת גרייסלנדס פאלאס במבט-על אחד, האולם על ארבעת עמודי התווך, התקרה התלויה העבודות שכמו התברגו לתוך החלל והפכו אותו מאולם קלאסי לבר-מסעדה. על העמודים קרנו קופסאות האור של ליסה צ'ונג (Lisa Cheung) מסמנות מרחב גבולי, מצב של מעבר כחוויות קבע.
היו באולם גם חפצים מונחים ברישול לכאורה, שייצרו תנועה מרחבית פתוחה של צלילים ונורות אור מהבהבות, וטיל אלגנטי מבהיק תיפקד כחלק ממערכת קריוקי, זה וגם זה עבודות של גיא בר-אמוץ על הקירות הציב מייקל רדקר (Michael Raedecker) ציורים שהדימוי האנושי שלהם ריק ממבט, והטקסטורה החושנית גורפת מבלי להבטיח בסוף הדרך כל התגלות. יאנדו (Yeondoo Jung) תלה תצלומים גדולי ממדים, נעים בין מקום התמונה לשלטי חוצות שבהם שפת גוף של דיוקנאות קלאסיים מומרת באטימות המבט של ה"המון", סוג התקשורת בחלל ציבורי בין שכבות אוכלוסייה שונות. במרחב הפנימי השתחלו קווי רישום פיסוליים בברזל של בר ענק, עבודה של אנדריאס שלייגל (Andreas Schlaegel), מוקד לבישול ולהגשה.
התלייה המדויקת של העבודות בחלל המלבני הפשוט והמואר, הבהוב, צליל, דימויים – הרכיבו מרחב מסוג אחר, שלא משדר נוכחות פיזית וקבועה אלא תחושה של זמניות ונדידה מבלי להחליף מקום, דימויים אקלקטיים מעולם אורבני כמו מאתרי מזון מהיר, תרבות רוק, tube , פיתוי שמרמז על עולם ומלואו ולא מבטיח דבר. הסיטואציה החדשה שנוצרה בעין חרוד שהתבססה על דימוי מסעדת "גרייסלנדס פאלאס" סינית בלונדון, שאבה את כוחה מעבודה משותפת של האמנים בחלל. האימפקט החזק והמסוים של התערוכה נבנה מהייחוד של כל אמן, מהשפה המרחבית החדשה שכל אחד מהאמנים פיתח ושיכלל במדיום שונה, מכך שנוצרה זיקה פתוחה מאד ועדיין מבוססת, בין העבודות, שיצרה באחת, בהעמדתן יחדיו, סיטואציה שהיא גם קונקרטית וגם מטאפורית.
תערוכת גרייסלנדס פאלאס השפיעה עוד לפני שהחל המופע, והדבר ניכר בהצטברות של ציפייה, בהתקבצות מבקרים שונים באולם, בהתפעמות, בתחושת שחרור מוזרה, כאילו העניקה הסיטואציה האבסורדית שבה דבר אינו מתחבר לדבר, מסעדה ומוזאון, אלביס וקיבוץ, תחושה טובה של הטרוגניות, הכל הולך ואף אחד לא נשאר בחוץ. תגובה לחוויה ישירה ומפתה אבל לא מתמסרת במובן זה, שכל העבודות שימרו סוג של חידתיות שלא הציעה פענוח ואף לא משמעות אישית וחברתית מובהקת.
כבר ברגע הזה היה ברור, עוד לפני שריח האוכל הקוריאני הציף את המוזאון, לפני שהמוזיקה המוכרת של אלביס הניעה את הקהל ולפני שחמשת האומנים יצרו איש-איש בדרכו דמות שתקשרה בשפה שונה עם הקהל – גרייסלנדס פאלאס שידרה בדרך מיוחדת משלה סולידריות מעבר לזהויות מקומיות, אתניות או אחרות, והקהל הגיב לכך מיידית.
אמני גרייסלנדס פאלאס הציגו דמות אמן שונה מאד מהאמן האאוטסיידרי, המנוכר, "המקורי" המעוגן ביושרה של האמנות הגבוהה. אמני גרייסלנדס פאלאס העתיקו אל לב המוזאון חוויה סוחפת של התקבצות יחדיו שעובדת על החושים, ומשלבת בנוסף למראה העיניים ולתחושת המרחב גם את חושי הטעם, הריח, השמיעה והתנועה. הם השתמשו בהשראת תרבות-המון נמוכה בכדי לשחרר פרקטיקות סגורות, נרקיסיסטיות, של תרבות גבוהה, שהתנתקו לטעמם מתחושת זמן רלוונטית. הם פתחו מעגל של דיון מרתק, בנגזרת שנייה מאז הפופ, בשאלת היחס שבין תעשיית התרבות לאוונגרד האומנותי, אולי בזיקה למיזוג הבלתי נמנע בין האוונגרד לספירה של תעשיית התרבות.
האם הצליחו אמני גרייסלנדס פאלאס ליצור גלגול במעבר למוזאון? האם יש בעבודתם מרחב ביקורתי?
גרייסלנדס פאלאס לא נטלה על עצמה שליחות פדגוגית, עיסוקה אינו בשימה ללעג את קלישאות המדיה ובדיון בהשלכות תעשיית התרבות. נראה שגרייסלנדס פאלאס ממקדת דיון חדשני בדימוי של בידור עממי בחברה הטרוגנית, כלל עולמית. היא חוקרת את האופן שבו מחלחלות לחלל הציבורי, בכל אתר בעולם, זהויות תרבותיות שמקורן לאומי – מוזיקה (אלביס, אמריקה) אוכל (סיני או קוריאני) מאבדות את המסרים המקוריים שלהן ועוברות טרנספורמציה לצרכים חדשים של חברה כלל עולמית בסוף האלף השני. אין משמעות בגרייסלנדס לאלביס כמקור לערכים המצ'ואיסטים או הפטריוטים-אמריקאים המקוריים של אלביס. אלביס , כמו החיפושיות, הוא דימוי של כוכב-על שהפך לדמות מכוננת בבידור עממי מסוג מסוים מאד – בלונדון, בסיאול בבאר שבע, (ואנדריאס הופתע למצוא גרייסלנדס פאלאס בשכונה דתית בעיר צפת).
אמני גרייסלנדס פאלאס אינם עוסקים בהשתקפות של עצם הפעילות הבידורית, וגם לא בתופעת האמן כאימפרסנטור (יצרן או משכפל) אלא בדימוי של הבידור. הם לא עוסקים בתקיפה דוקטרינרית של מוסכמות אסתטיות אלא נותנים ביטוי לסגנון חיים חדש ודיאלקטיים.
יש לשער שבכל אתר בעולם שבו תוצג גרייסלנדס פאלאס ייבנה קשר שונה בין האמנים לקהל, קשר שיתבסס על מסורת המקומית של שימוש בתרבות המונית באמנות, יתורגם באורח שונה ממד החרדה שמופנם בעבודות ותתעצב מערכת שונה של איזון עם מסרים מקומיים, קיימים עדיין של נציונליזם תרבותי. ובישראל, דווח על גרייסלנדס פאלאס:
"מה שהתרחש בעין חרוד הוא נקודת ציון חשובה ואמיצה בתולדות יחסי הריקוד הנפתלים והטעונים בין מוסדות האמנות לקהל. יש כאן שיחה על תרבות פופולרית עכשיו (קריוקי, די.ג'יי, אוכל, תרבות מועדונים) אבל בעיקר, מתחת לפני השטח, הרבה כאב, זרות ושונות חברתית (גם מעמדית) ותרבותית. מול הכאב מוצב הערך העכשווי הקדוש של לחגוג, להשתחרר ולהתפרק. יש כאן עולם ערכים שלם הפועם בדופק מואץ, שאליו מתחבר הקהל מידית, נסחף פנימה. הבשורה הנפלאה היא שיש כאן משהו מאד אותנטי, בלתי אמצעי, מתקשר בקלות, משדרת החיים המרכזית, באמת בגובה העיניים ולכן גם מאד מאד אופטימי כאמירה אמנותית" יואב שמואלי
אופטימי או לא, גרייסלנדס פאלאס היא גם השליח וגם הבשורה, וכך היא הובנה בעין חרוד, דצמבר 1998.