רות שלוס | רטרוספקטיבה וספר

בקרוב יימלאו שבעים שנה להגעתה של רות שלוס בת ה15- מגרמניה לארץ-ישראל. כשנה לאחר הגעתה לארץ החלה שלוס ללמוד בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים, ומאז ועד היום לא חדלה לצייר דמויות ואירועים השאובים ממציאות החיים בישראל. בחודשים האחרונים משלימה שלוס סדרת עבודות חדשה, דיוקנאות גדולי ממדים של קשישים, ועוד ידה נטויה.

במשכן לאמנות עין חרוד תיפתח ב-16 בספטמבר 2006 תערוכה רטרוספקטיבית של עבודות רות שלוס באצירת טלי תמיר (ספטמבר-דצמבר 2006). עם פתיחת התערוכה יוצא לאור ספר מקיף, "רות שלוס, עדות מקומית".

כמה חוקרים תרמו מאמרים לספר רחב ומקיף זה, הסוקר את מפעלה האמנותי של שלוס מנקודות מבט שונות ומפגיש את הציבור עם טווח עשיר ומגוון של עבודותיה, החל משנות ה40- ועד היום. במאמר מחקרי מפורט ומנומק על חייה ועבודתה של שלוס, מתחקה האוצרת, טלי תמיר, אחר תהליכים שעיצבו את דרכה - השפעת בית גידולה בגרמניה, מסלול לימודיה בארץ ובפריז, תקופת חייה בקיבוץ, הסטודיו ביפו ומקומו בעבודתה, אורח התמודדותה עם שאלות מרכזיות בסביבתה - תוך בחינת הקשריו החברתיים והפוליטיים של מפעלה האמנותי הכולל. וכך מסבירה תמיר את חיוניותו של מעשה איסוף זה: "כדי להבין ולהעריך במלוא היקפו את מפעלה האמנותי של רות שלוס - מפעל-חיים הנמשך קרוב לשבעים שנה - יש לכנס את אלפי הציורים והרישומים שציירה במהלך חייה ולהסמיכם אל נקודת-המוצא שממנה נבע הכל: הצורך להתבונן בגורל האנושי ולהעיד עליו ככל האפשר, מתוך רגישות גבוהה לחלש ולמקופח".

במאמרו "המנודים האדומים, בין תמונות למלים", מאיר החוקר שלמה זנד את ההקשר ההיסטורי, התרבותי והפוליטי של "האדומים הישראלים" שאליהם השתייכה שלוס.

אירית לוין, שאצרה בעבר כמה תערוכות של שלוס (ביניהן "רות שלוס: שנים אחרונות", תיאטרון גבעתיים 2001, עם דורון פולק), התמקדה במאמרה "פרופיל אספנים" בתופעה שטרם נחשפה עד היום במחקר: חטיבות עבודות של שלוס נאספות באורח שיטתי, מנקודות מבט שונות, על-ידי כמה אספנים, ומוצגות בבתיהם הפרטיים כחלק בלתי נפרד מסביבת חייהם.

מאמרה של גליה בר אור, "מעגלי שייכות", עוסק בקהליה של שלוס תוך הדגשת המנגנונים התרבותיים שהתעצבו במרחב הפועלי של מפת התרבות בישראל. בין השאר נדונה תפיסת האמנות המרקסיסטית ומתואר תהליך הגיבוש הערכי של עבודת שלוס, מתוך זיקה למעגלי התייחסות שונים שהיו רלוונטיים לחייה.

בתערוכה יוצגו כ-200 עבודות, החל משנות ה-40 ועד לעבודותיה בתקופה האחרונה, רבות מהן עוסקות בקונפליקטים חברתיים ופוליטיים שלא נחשפו כמעט באמנות הישראלית.

למעלה משישים וחמש שנים מתבוננת רות שלוס בחברה הישראלית ומעלה על הבד ועל הנייר עדויות מצוירות למראה עיניה. רות שלוס מישירה מבט אל המציאות היומיומית של האדם ואינה מסבה את ראשה מן הצדדים הקשים יותר של הגורל האנושי. "המוטו שלה נותר זה שהיה כל השנים:", כתב עליה המשורר נתן זך ב-1955, "החיים כמות שהם. ללא כחל ושרק".

רות שלוס נולדה בנירנברג, גרמניה, בשנת 1922, ועלתה ארצה בגיל 13 (1935). בת 16 הייתה כשהתחילה ללמוד ב"בצלאל" והיא סיימה את לימודיה, במחלקה לעיצוב גראפי, בהיותה בת 19 בלבד. כבר בהיותה סטודנטית בירושלים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ומיד עם סיום לימודיה, ב-1942, החלה את חייה כחברת-גרעין "להבות" שהקים, כמה שנים מאוחר יותר את קיבוץ "להבות הבשן" בגליל העליון.

כבעלת תואר "ציירת, בוגרת בצלאל", התגייסה שלוס מיומה הראשון בקיבוץ לטובת מפעלי האמנות והדפוס של התנועה, ועבדה כמאיירת בעיתון "משמר לילדים" וכמעצבת כריכות ב"ספריית הפועלים". בתערוכתה הראשונה, ב-1949, תיארה את הווי הקיבוץ ונופיו.

בשנת 1953, עם הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, בעקבות פרשת סנה ומשפטי פראג עזבה רות בלוויית בעלה, בנימין כהן, את הקיבוץ ושניהם עברו להתגורר בחצר החקלאית של בית הוריה בכפר-שמריהו.

כחברת המפלגה הקומוניסטית (עד 1965) לא נטשה רות שלוס את מכחולה לטובת תיאור המקופחים בחברה. היא יצאה לצייר את המעברות, את הפועלים ואת המובטלים. היא ציירה נשים קשות-יום וילדים רעבים ללחם. בסטודיו שלה ביפו הערבית ציירה את תושבי השכונה ותארה את נופי ההזנחה של העוני. היא הייתה האישה היחידה בקבוצת הריאליזם החברתי שפעלה בשנות החמישים.

מאוחר יותר הסבה שלוס את המבט הריאליסטי להתבוננות יותר סימבולית במצב האדם בעולם: הגורל הנשי וההזדקנות הפכו לנושאים מרכזיים בעבודתה. מתוך ביקורים תכופים בבית אבות היא דלתה תמונות קשות של התפוררות הגוף והרוח והכתירה אותן בכותרת הרת-הגורל: "המתנה". לצדם טיפלה ב"בני יומם": תינוקות שזה-עתה נפלטו מרחם-אמם לתוך עולם חסר-חמלה.

המצב הפוליטי בארץ זכה לטיפול נרחב ונוקב מידיה של שלוס. היא ציירה מראות של כפרים נטושים, ונופי-חורבן של אחרי-המלחמה החל ממלחמת השחרור ב-1948 וכלה בבניינים שנהרסו על-ידי דחפורים צה"ליים בשנות ה-2000 המוקדמות. מבטה לא התחמק מתיאור של שבויים ומעונים מכוסי עיניים ואסורים באזיקים. ילדי האינתיפאדה זורקי האבנים נכנסו גם הם לאינוונטר הציורי האנושי שלה וכמוהם הבדואים, תושבי המדבר, בסדרת ציורים נפרדת.

הצפייה במפעל החיים הציורי של רות שלוס, בת ה-84, היא חוויה מאתגרת ומרגשת לכל מי שגורל האדם, המקופח והחלש קרוב ללבו.