האיש בעל ראש הדלעת

התערוכה "האיש בעל ראש הדלעת, מציגה את עבודותיהם של שלושה אמנים: אורנה ברומברג, משה מירסקי וקרן רוסו, כשהחוט המחבר את שלושתם הוא עיסוקם בטראומה ובזיכון – זיכרון הטראומה.

אורנה ברומברג	משה מירסקי	קרן רוסו
אצל ארנה ברומברג, התקרשות של רגע בילדות חוזר על עצמו שוב ושוב באופן סדרתי, תוך כדי שימוש בקבוצת דימויים מצומצמת, החוזרת על עצמה באינסוף אופנים:הנערה בעלת רגלי הגפרורים, דגים, ציפורי טרף ופרחים.	גם ציוריו של משה מירסקי, 'זוכרים' רגעים טראומטיים בילדות: רגעי משחק של קבוצת הילדים העוסקים במשחקים אכזריים, מוות והתבגרות מינית. גם אצלו האופי הרישומי וסולם הצבעים הרך והשקוף, באים להסתיר אימה ובעתה.	קרן רוסו מעלה באוב רגעים של חלום, רגעים של פנטזיה המצויירים כולם בצבעי שחור-לבן והיוצרים עולם מסוייט ומפחיד: מלחמות אפוקליפטיות מתרחשות בעולם סוריאליסטי, שבו צלבי קרס, לוחמים ותרבויות עתיקות קמים לתחייה בדימוי קפוא שלעולם אינו בא על סיפוקו.

האיש בעל ראש–הדלעת (נכתב לספר ילדים)

רוברט ואלזר

פעם היה איש ולו דלעת חלולה על הכתפיים במקום ראש. להגיע רחוק לא יכול כך ואף–על–פי–כן רצה להיות בראש! מין איש שכזה! - במקום לשון השתרבב לו מפיו עלה של אלון, ושיניו פשוט גולפו בסכין. במקום עיניים לא היו לו אלא שני נקבים עגולים. מאחורי הנקבים דעכו שני גדמים קטנים של נרות. אלו היו העיניים. באלו לא יכול האיש להרחיק ראות. ואף–על–פי–כן היה אומר על עיניו שאין טובות מהן, שחצן שכמותו! - לראשו חבש מגבעת גבוהה; כשפנה אליו מישהו בדברים היה מסיר אותה, כל–כך מנומס היה. והנה, פעם אחת יצא האיש לטייל. ואולם הרוח נשבה חזק כל–כך
שעיניו כבו. ביקש האיש לשוב ולהדליקן, אבל לא היו לו גפרורים. דמעות החלו לזלוג מבדלי הנרות הזעירים שלו, כי לא יכול למצוא את הדרך הביתה. וככה ישב לו האיש, חפן את ראש–הדלעת שלו בין שתי כפות–ידיו ושאל את נפשו למות. אך לא בנקל ניתן לו למות. קודם לכן עוד באה חיפושית וטרפה את עלה האלון מפיו, קודם לכן עוד באה ציפור וניקרה חור בגולגולת הדלעת שלו. קודם לכן עוד באה ילדה קטנה ונטלה ממנו את שני בדלי הנרות. עתה יכול האיש למות. והחיפושית עדיין טורפת את העלה, והציפור עדיין מנקרת והילדה משחקת בנרות הקטנים.
(1904)

מגרמנית: אילנה המרמן
מתוך "סימן קריאה", רבעון מעורב לספרות 13-12 , פברואר 1981