אני-אתה-משתפי-פעולה

גיא בר אמוץ

אני-אתה-משתפי-פעולה

אוצרת: גליה בר אור

נובמבר 2013-בינואר 2014

השחקנים במופע/תערוכה של גיא בר אמוץ הם חומרי יומיום פשוטים – שק אשפה, מכלי טחינה גולמית ("אל גמל" ו"סמל היונה") ושני גיליונות נייר על שולחן קפה ישן. משתמשים בהם והם נטמעים בסביבה כמו היו מובן מאליו. אפשר להציב אותם על כן ולעשות מהם "טבע דומם", זאת אומרת, "יצירה". היצירה דוממת, עליה מדברים והפרשנות היא בשפת אמנות, אסתטיקה, שהיא שיח מעגלי במידה זו או אחרת. גיא בר אמוץ לא נשאר באסתטיקה וחומרים נמוכים אצלו הם לא "טבע" ולא "דומם". כבר בתצוגת הסיום שלו כסטודנט ב"בצלאל" (1994) הציג מאווררים שנעו כמו שנעים מאווררים, השמיעו רחש, פנו זה לזה, הפנו את גבם והכול בהנחיית מחשב מכני. לשם שנתן אז היתה משמעות שאפשר להשליך גם על התערוכה הנוכחית – "שירי אהבה לסביבה ידידותית". מאז עשה דרך ארוכה, גיא בר אמוץ הוא אמן פעיל מהמקוריים והמרתקים באמנות עכשווית-בינלאומית והיצירה שלו תמיד רדיקלית. שוק האמנות מרתק אותו מאותם היבטים שמעסיקה אותו הטחינה "אל גמל" או "סמל היונה", שאפשר אולי למצוא כמוצר מדף כשר בסופרמרקט בישראל. כאן וגם כאן מדובר ברשתות חמקמקות של יחסים בין משתפי פעולה או במלים אחרות, בהגיון של מערכת, ברב-משמעיות של שפה וכמובן, בסדק הצר שדרכו אפשר לעשות "שיפט" ולדמיין אחרת, וזאת אולי אחת ההגדרות הטובות לאמנות רדיקלית. ההתרחשות בתערוכה היא מינימלית – לגיליונות הנייר תנועה משלהם, מכלי הטחינה משמשים להם משקולת והתנודה, כמו גל עולה מעלה ומטה, תמיד בלתי צפויה, סוג של כוריאוגרפיה. גם בשק האשפה קורה משהו, שק האשפה מדבר. ה"שיפט" הוא מהבנאלי, המובן מאליו – למקסם, והפלא הוא שהקסם עובד ודווקא כשהמנגנון חשוף ונראה לעין.

גיא בר אמוץ- אני אתה משתפי פעולה