איפה הילדים?

תערוכה קבוצתית

איפה הילדים?

אוצרת: נעמי גבעון

פברואר-מאי 2002

התערוכה "איפה הילדים" שהועברה למשכן לאמנות, עין חרוד, מגלריה גבעון, תל אביב, עוסקת ב"הפקרת הילד בתקופתנו".

המונח "הפקר" עדין מדי, לדברים שאליהם התכוונה נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון, שבחרה לאצור תערוכה בהשתתפות 22 אמנים.
"יום יום נהרגים ילדים ומתעללים בילדים…", כותבת גבעון, "הקורבנות, אין בפיהם מלים. ההורים מרגישים שהם מקריבים את ילדיהם למען מטרה צודקת, פועל יוצא של האידיאולוגיה שלהם.
תערוכה זו, שאינה פרי הזמנה מיוחדת, אלא יוצאת מתוך הקיים בסטודיות של אמנים ואינה באה לשרת כל גוף חברתי או פוליטי, באה כדי לחשוף את רגשותינו ואת עמדתנו כלפי החשיפה של ילדים לסכנות הגוף, הנפש והקיום.
בישראל נהוג היה לשמר את שלום הילד לפני כל דבר אחר. כך אצל החילונים, כך אצל הדתיים, כך אצל המדינה והעם. היום, כל הצדדים שולחים את ילדיהם למען התגשמות מטרותיהם הצודקות והלא צודקות של המבוגרים. כך עושים הישראלים וכך עושים הפלשתינאים.
הילדים, שאין להם מעמד משפטי, מלבד היותם ילדי הוריהם, הנם בקו הראשון, לפני מה שיכול היה, אולי, להגן עליהם. ראשונים במערכה, מופקרים על ידי הוריהם, ועמם, על כי הוריהם נלחמים על עיקרון, וחייהם שווים את העיקרון ופחות מכך".

התערוכה עוסקת לא רק בקורבנות המלחמה, אלא גם בקורבנות מעשי האלימות היום יומית במשפחה ומחוצה לה – זוועה שנהפכה לשגרה. חלק מהעבודות מתייחסות לנושא באופן ישיר ואחרות – בעקיפין:
פנחס כהן-גן מציג סדרה של עבודות המתרכזות בילדים במצבים שונים, במקומות שונים; הילד, בציור של דויד ריב, יושב מבוהל בתוך נגמ"ש, ידיו מכסות את פניו; שמו של חלמי שושה, הילד שנרצח בידי מתנחל, מופיע במרכז עבודתה של מיכל נאמן; עבודת הוידיאו של קרן רוסו מספרת על התעללות של מורה בתלמיד; גבי קלזמר מציג סדרת ציורים שבה חוזרת המלה "ילד", אולף קולמה מציג ציורים פיגורטיוויים של ילדים, ומשה גרשוני מציג ציור שבמרכזו המשפט "איפה הילדים"? כשם התערוכה.