ארמון הדמעות

נלי אגסי

ארמון הדמעות

אוצרת: הדס מאור

מאי-אוגוסט 2002

במרכז חלל התצוגה ניצבת אישה צעירה, שמלה פשוטה בצבע עור לגופה, מאות רצועות של בד דומה תלויות ומשתלשלות מנקודות שונות על ארבעת קירות החלל המקיף אותה. חלקן של רצועות הבד משתלשל ונשרך על הרצפה, מגיע עד למרגלותיה, חלקן נראה כמחובר כבר, בדרך כלשהי, אל שמלתה. האישה הצעירה עסוקה במלאכתה, וכמו אינה מבחינה בעשרות האנשים הסובבים אותה, מתגודדים בפתח המעבר, מנועים מכניסה אל עומק החלל; היא מתכופפת, נוטלת רצועה של בד מן הרצפה, תופרת אותה אל שמלתה, וחוזר חלילה. רצועה ועוד רצועה, שעה אחר שעה, בפעולה סיזיפית מחזורית ורציפה, עד כי לא נותרות עוד רצועות של בד על הרצפה, והיא נראית כמחוברת באופן אינטגראלי אל קירות חלל התצוגה.
תהליך העבודה הארוך, הרפטטיבי והמדיטטיבי של נלי אגסי במסגרת העבודה שמלת קיר, מסתיים עם היחלצותה מן השמלה/מבנה אותם יצרה ויציאה מחלל התצוגה, כאשר שמלת הקיר נותרת תלויה בחלל הן כשריד לפעולה אשר בוצעה והן כעבודת פיסול בפני עצמה.
מבט ארוך אשר יופנה מעבר לפתח החלל בו מצויה שמלת הקיר, יאתר בקצה המוזיאון גם את
ארמון הדמעות, טריפטיך המורכב משתי עבודות וידאו ומאובייקט קיר פיסולי הפורץ ובוקע מתוך הקיר. אובייקט העשוי עשרות רצועות של בד עדין הנופלות, נושרות, זולגות אל הרצפה, גולשות במורד המדרגות.

עבודתה של נלי אגסי הנה מסועפת וכוללת עבודות רישום, רקמה, אובייקטים, וידאו ופעולות גוף שונות. אחד המאפיינים החשובים של מהלך עבודתה הוא שכל תערוכותיה נבנות במתכונת של הצבה ספציפית לאתר בו היא פועלת, ולעיתים קרובות משלבות בין פעולת המיצג המתרחשת באופן חד פעמי לבין ההצבה הנותרת בחלל למשך התערוכה כולה.
בשנים האחרונות פיתחה סדרה של עבודות שמלה אשר כל אחת מהן מהווה פרוייקט בפני עצמה. כך למשל אובייקט השמלה אשר הוצג בתערוכה רוקמת באור (גלריה דביר, 2002), או שמלת צמר הגפן אותה לבשה במסגרת המיצג Platform to where (הרכבת התחתית בלונדון, 2001).
ניתן לומר כי האלמנט המשותף לכל עבודות השמלה הנו קנה המידה הראשוני על פיו הן נתפרות, קנה מידה אשר לעולם נגזר ביחס למידות גופה של אגסי עצמה. אולם נוסף על כך, לכל אחת מן השמלות אקסטנציות הנפרשות ממנה וחורגות מעבר לכל קנה מידה; אקסטנציות המתפקדות כשלוחות הנפרשות מן האני כלפי חוץ, מפצלות ומפוררות אותו, מחד, מרחיבות את גבולות הווייתו, מאידך. אם באובייקט השמלה מן התערוכה רוקמת באור היו אלו שולי השמלה שהתארכו ונפרשו הרבה מעבר לה על פני חלק ניכר מרצפת חלל התצוגה, הרי שבשמלת צמר הגפן היו אלו שלוחות של סאונד אשר נשלחו אל המרחב, ובשמלת הקיר הנוכחית, רצועות הבד הנמתחות אל ארבעת הקירות.

הבנת קנה המידה המשתנה בעבודותיה של אגסי משמעותי להבנת מכלול עבודתה. עבודותיה הן על פי רוב או קטנות ממדים עד זעירות (דוגמת הרישומים או האובייקטים שהוצגו בתערוכה אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה, הגלריה בבורוכוב, 1999), או מונומנטליות וחורגות. מכאן, שאלמנט ההדגשה, ההקצנה, החריגה, מהווה חלק בלתי נפרד מן הטקטיקה המושגית המגבה את עבודתה.
באופן זה, חולשות עבודותיה על חלקים שונים מן המרחב הציבורי של חללי התצוגה, הופכות אותם לשטח ביניים כמו פרטי, ומערערות על תפישות מותנות של יחסים העשויים להירקם בין הגורמים השונים הנוכחים בהם.
במיצג שערכה אגסי בחלון הראווה של הגלריה בבורוכוב (1999), שימש חלון הראווה הפתוח והציבורי, לכאורה, כמעבדה סגורה; מעבדה שאיפשרה חשיפה מדומה, אך שימרה בצורה מוחלטת את ההפרדה בינה ובין גופה לבין הקהל הצופה בה, מנוע מלהתקרב, אולי לגעת בה.
במסגרת העבודה שמלת קיר, הפך חלל התצוגה לחלק אינגראלי מן הבגד העוטף אותה. כלומר, מבנה המוזיאון בו מתבצעת הפעולה, ובתוך כך עולם האמנות בכלל, הופכים למעשה לכעין עור נוסף, מעטפת מגינה, הרחבה של שכבות הבד או הבידוד שהיא עוטה על עצמה. ניתן אם כן לומר כי אגסי בוחנת את שאלת הגבול בעבודותיה, תוך שימוש מושכל ומודע בקונטקסט בו הן מוצגות ומתפרשות.

בעבודת הוידאו Peel-in (2002), נראית אגסי כשהיא מליטה פניה בידיה, וכמו שוטפת אותן עם גרגרי מלח גס. חזור וגרגר, חזור ושטוף, עד לגירוי/חיטוי של פני העור. בעבודת הוידאו השנייה Untitled (2002), הממוקמת מול זו הראשונה, נראית אגסי כשהיא מישירה מבט למצלמה ומאמצת את שרירי פניה לכדי חיוך. מחייכת ומחייכת, ממשיכה ומחייכת, עד למצב בו שרירי הפנים אינם יכולים לשאת את מתח הכאב, שכן פעולה פשוטה זו, ככל פעולה שרירית אחרת, הופכת קשה יותר ויותר ככל שמשך הפעולה מתארך.
ניתן לומר כי במובן מסוים, מייצגות עבודות אלו שתי עמדות פעולה מנוגדות המשלימות זו את זו.
אם בעבודה האחת ניכר האלמנט האינטרוספקטי, הניסיון להגיע לכדי חשיפה והעיסוק בשאלת היכולת לתווך את הפנים אל החוץ, הרי שבעבודה השנייה בא לידי ביטוי האלמנט האקסטרוברטי, תוך פיתוח העיסוק בשאלות של ייצוג ושל ניראות.
לעומת עבודות אלו, שמלת הקיר ואובייקט הקיר, כמו גם עבודות קודמות של אגסי (דוגמת מפלי הצמר האדום אשר הוצגו בתערוכה אסור לצאת מהקווים ואסור לגעת ברצפה, גלריה קמרה אובסקורה, 1999), הן עבודות שנעשו במתכונת של פיסול רך, פיסול העושה שימוש בחומרים בלתי קונוונציונאליים מחד, ובהיעתרות מחושבת לחוקי הגרוויטציה, מאידך.
שימושה הרחב של אגסי בחוט, בבד, בבגד ובפעולה הנו משמעותי, וכמו מגדיר עצמו מתוך מהלך עבודתה. היא איננה עוסקת בפעולות הרקמה, התפירה או הסריגה כפעולות המזוהות עם המין הנשי או עם מתחם הפעילות הביתי בלבד. עבודותיה נעשות במסגרת פרוצדורות עבודה מודרניסטיות ובקורלציה לעולם האמנות העכשווי, תוך פרובלמטיזציה מתמשכת של יחסי הגומלין בין פעולתה במרחב לבין מושג הקוביה הלבנה. במובן זה, עבודותיה של אגסי חורגות מגבולות הסדר התקין. אלו עבודות המבקשות לפרוץ אל מרחב התודעה, להרחיב את מרחב הפעולה, לייצר עמדת כוח חדשה.