בניין הארץ – שיכונים בשנות ה- 50

בניין הארץ – שיכונים בשנות ה- 50

מרים טוביה, מיכאל בונה

נובמבר 1999

שיכונים בשנות ה 50

"בנין הארץ", ספר ותערוכה בעריכה משותפת של מרים טוביה ומיכאל בונה, הופקו ביוזמת המשכן לאמנות עין חרוד, בתמיכתם של מוזיאונים פריפריאליים ברחבי הארץ, שמימנו את הפקתו של ספר זה. מוזיאון הרצליה לאמנות הצטרף למשכן לאמנות עין חרוד במימון התערוכה ובהצגתה בחלליו.
המוזיאונים הפריפריאליים בחרו להוציא חלק ניכר מתקציב התערוכות המשותף על פרויקט שמתמקד לכאורה בבנאלי, במציאות אפורה שהעין מתקשה לזהות בה ייחוד, בנופי השיכונים הפזורים ברחבי הארץ, לא תואר להם ולא הדר. נדמה שמונומנטים אדריכלים בולטים ומושכי-עין או אדריכל/ אדריכלית גיבורי תרבות מהווים נושא מלהיב יותר לתערוכה, חזיון מוזיאלי מתגמל יותר מעיסוק במציאות יומיומית משמימה של שיכונים.
ההתמקדות במבני השיכונים של שנות החמישים מבטאה מחויבות ליחסי הדדיות של המוזיאון עם הסביבה במובן העמוק והטעון ביותר. זהו דיון מורכב בתודעה מקומית שאינה מסתפקת בדימוי תיירותי-ספקטקולרי אלא, מפנה מבט לתהליכים מקומיים, לרגעים מעצבים של מה שנדמה כשוליים והוא למעשה, גוף מרכזי. "בנין הארץ", בניית השיכונים בשנות החמישים, היה פרויקט אדיר בממדיו וחריג בכל קנה מידה.
"תכנון פיסי בישראל" 1951, תכנית ארצית מקיפה לפיתוח מרחבי בישראל, שפורסמה ע"י אריה שרון כממונה על אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, הושלמה כמעט במלואה, מקרה נדיר של חשיבה תכנונית בקנה מידה גדול כל כך, שיושמה. אלא, שעל המבט בסוף המאה מעיבה תודעה למודת אכזבות ומשברים שאינה מאפשרת התבוננות בפרויקט השיכונים מעמדה של טבולה ראסה. מנקודת המבט של סוף המאה העשרים, שהטמיעה התנסות קשה, אחרית נוראה לחזונות מהפכניים, התכנון הארצי הגורף של פרויקט השיכונים נדמה, על פניו, כנגוע באומניפוטנטיות. למדנו לאמץ אסטרטגיה של חשד בכל הנוגע להיבריס של מי ששם עצמו ליודע כל עבור הכל, במחיר אובדן הקשב לרקמת החיים הפנימית של הוויה אחרת.
מעבר לשאלת החזון האוטופי ושברו, יש מקום חשוב לא פחות לשאלת המודרניזם ולזיקתו להשכחה אקטיבית. האליטה הישראלית של שנות ה- 50 אהבה לזהות את עצמה עם קדמה מודרניסטית. טיבו של מודרניזם, שהוא סותר בעיקרון את הסיפור האישי ואין בו מקום לעקבות של עבר. הנוסחה האחידה של השיכונים, ברוח המודרניזם, השכפול, החזרה המתמדת, המחישה זאת בהקשר הפיזי המובהק ביותר.
פרויקט השיכונים מתקשר באורח בלתי נמנע גם לממלכתיות ולמדיניות הצנטרליסטית של דוד בן גוריון בשנות ה- 50. יש הרואים בממלכתיות הבן-גוריונית, מערכה כוללת לחיסול הזרמים הסקטוריאליים מכל סוג ומין. חיסולה של הסקטוריאליות נעשה בשם "הישראליות", אותו אידיאל שהוא למעשה משאלת לב לזהות חדשה בארץ חדשה. המהגרים שזה מקרוב באו, הועברו, כך נהוג לומר, כור היתוך מזורז באמצעות המסגרת המפשטת של השיכונים, מסגרת זרה כל כך להווית חייהם "הסקטוריאלית" בארצות מוצאם. אם המודרניזם הישראלי דחק שלא מדעת קולות מהעבר, הרי "הממלכתיות" הבן גוריונית, לשיטתה, השתמשה בשיכונים כאמצעי יעיל להבניית זהות חדשה, "ישראלית".
ברמה הפונקציונלית, פרויקט "בנין הארץ" התמודד עם הצורך המיידי לספק דיור לאוכלוסייה שגאתה בעשר שנים מ- 600,000 ל- 1,800,000 איש ואישה לערך, פרויקט שרידה שבמובנו הישיר עלה יפה, נס שאינו מובן מאליו. המתכננים עצמם, יש לומר, היו מודעים למחיר הדחיפות. הם ידעו שתכנון הוא תהליך איטי מטבעו וידעו שהאימיגרנטים כבר פה ואין זמן. הם הכירו במחיר ההכרעה במציאות מורכבת והיו הראשונים לשים את האצבע על הכשלים. ובכל זאת, סוף שנות ה 90- בישראל עומדות בסימן השלכות ארוכות טווח של חוסר אונים וכאב הכרוכים, בין השאר, בהיבטיו הנלווים של פרויקט השיכונים של שנות ה- 50.

לא במקרה יוצא הספר לאור בהוצאת "קו אדום", סדרה בנושאים אקטואליים בעריכת גיורא רוזן. הדיון בפרויקט השיכונים, חמישים שנה לאחור, אינו דיון בעבר לשמו ובתיעוד ארכיוני. זהו דיון אקטואלי, והעבר מחזיר לנו מבט. הדיאלוג נוצר בין נקודות מבט ומרחבי זמן שונים, שאינם מתכנסים לראייה אחת אחדותית, לשבט ולחסד. נקודות מבט וזמן מציתות זו את זו בהקשרים רלוונטיים, ומכאן חיוניותן.
קונספציות שהתבדו, איכות עשייה שכשלה, כל אלה אינם נידונים כאן מנקודה ארכימדית שממנה נשלחת אצבע מאשימה לאדם זה או אחר, למשטר או לאחראים לקונספירציה. המטרה גם אינה לשמש קול לאלה שלא היו בעמדת עשייה, בהנחה שהם היו אלה ששילמו, ועודם משלמים את מחיר המפעל הציוני. הקול מחזיק מנעד רחב, עמוק, מנסר, חד, רועד, כי הפנייה לעבר כרוכה בהרחבת יכולת ההאזנה לתדרים שונים.
בנוסף לנקודות מבט שונות, הספר חושף, באמצעות מאמרים שנכתבו בתקופות שונות, שכבות זמן שלמות, על האתוס ודופק החיים השונה שמפעם בהן ואופק הראייה שנפרש ממרחב הזמן שלהן. נקודות המבט הן אלה של מי, שמדעת ולא מדעת, היה מעורב בפרויקט השיכונים, כמתכנן, כדייר, כעובד/ת סוציאלי/ת, או כמבקר. גם עורכי הספר מעורבים: מיכאל בונה, מתכנן ערים, השתתף בתכנון שיכונים בשנות ה –50 ועסק, בין השאר, בשיקום שכונות. מרים טוביה, גדלה בשיכון באזור תל אביב. אוזן רגישה להקדמה של העורכים תכוון את הקורא לכך שלעורכים חיו כאן ולהם תפיסה שהתעצבה בזמן ובמקום, הם לא באו משום מקום.
משתתפים בספר ובתערוכה
עמוס גיתאי, בונה בדבריו מרחב רגשי, חוויתי ותיאורטי שמתרוצצות בו נקודות מבט שונות. הוא מקדיש דברי הקדמה לאביו, האדריכל מוניו גיתאי ויינרוב. האתוס של אביו, המגע של אביו, היחס של אביו לפרטים, משתקפים דרך עיני ילד-מבוגר, הכמהה לדור שידע מה זה לעסוק בייצור של מבנה. גיתאי מציג דרך עיני דיירי שיכון את ההשתנות הביוגרפית של האדם ואת ההשתנות של המבנה ונוגע במרקם היחסים שנוצר ביניהם, שהופך לתמונת עולם של אדם.

הדיון בעבר אינו מלמד אותנו כיצד להתמודד עם העתיד ואינו מניח לנו להאמין שאילו היה הדבר בידינו היום, היינו עושים טוב יותר משנעשו הדברים בעבר.