משא: רוֹעָה, פרש וכלבה לבנה
העבודות בתערוכה עוסקות במוטיב הנשיאה באמנות הישראלית, לרוב בהקשר של מערכות יחסים משפחתיות – תנוחות הרמה, הנפה ונשיאה, וכן תיאורים של מצבים אינטימיים בין נושא< לנישא, בין קורבן למקרבן, ושל יחסי הכוחות המתהפכים ביניהם. גפשטיין יוצרת בעקבות אמנים ישראליים ובהתבסס על מוטיבים מהאמנות הישראלית ומשלבת את ההיסטוריה המשפחתית האישית שלה ביצירה. הפיסול המוצג בתערוכה, העשוי מספוג ירוק ורך, הוא פרשנותה לפסלי עץ ואבן חמורי-סבר העוסקים בנשיאה.

שכבות
בתערוכה מוצגים ארבעה ציורים גדולים בהם נראית בתו של אסולין, המגלמת דמויות של ילדים שמתחזים ליצירות אמנות ישראליות קנוניות או מגיבים להן. הדמויות כולן עוטות מסכות
וזהותן הקונקרטית נותרת אפופת מסתורין. המסכה מעלה אסוציאציה שלילית ומעוררת רתיעה ואף בעתה בנוגע לכוונותיה של הדמות המסתורית המחופשת ליצירת אמנות. כך גם החלל שהוא רווי מתח שבין גלוי ונסתר, שחור וזהוב, מאיים ומגוחך.
הפנתר השחור הניצב על עמוד רומי לבן קטום מתפקד כשומר האמון על אסופת היצירות היקרות של ה"מלכות" – קנון האמנות העכשווית.

איפה היית בין 24 במאי ל-15 ביוני*
בתערוכה מוצג רגע בזמן של תולדות האמנות הישראלית, המחבר בין קנון קולקטיבי לביוגרפיה פרטית. זהו חתך הקשור בחיים שלמים, בשנה, בחודש וברגע בודד: מותו של אחיה. אירוע אישי, המקודד באמצעות יצירות של אחרים ומסמן מצב של אלם, שבו המילולי הופך לחזותי.
הקפאת אותו רגע בזמן והחיפוש אחר קורות אותו היום בעיתונות ובתרבות פרשו בפנייה את תולדות האמנות כמנסרה; פרישה הכוללת מנעד רחב של עבודות אמנות. כל אלה יחדיו מצביעים על רגע התעצבותו של קנון.
במסע אל התערוכה הנוכחית חוותה ניצן סט את הגרוטסקה, את החיבורים הבלתי אפשריים המתנוססים זה לצד זה בעיתון – שמחות, פרסומות, מודעות האבל ואירועי אמנות. הבחירה לגולל את הקנון דרך רגע פרטי חושפת את תביעתו להיות מוסכמה קולקטיבית והן את היותו תמיד חלק מחוויית המתבונן האישית.
* שם התערוכה לקוח מתוך פרסומת לפסטיבל ישראל, 1986.

צדקה תציל ממוות
בתערוכה הנוכחית מתחקה מזרחי אחר אמניות נשכחות מישראל ומפלסטין, שכמעט אינן נזכרות בכתבי תולדות האמנות המקומית ולרוב לא הוצגו במוזיאונים, לפחות לא עד שנות השבעים של המאה העשרים. זהו דור המייסדות של האמנות המקומית, בנות דתות ולאומים שונים, שכל אחת מהן ניסתה, בדרכה, לבטא את עולמה. הן לא היו רק יוצרות אלא גם פעילות חברתיות ופוליטיות, זכו בפרסים והיו שותפות להקמה של מרכזי תרבות.
במהלך השנה האחרונה עלה מזרחי לקבריהן של חלק מהאמניות. מהביקורים הללו נבעו תהליכי היצירה. שם נולדו נרות הנשמה המוקדשים לכל אמנית בשמה; כיסויי הקברים המגולגלים, שהם מעין שמיכות ניחום; ואבני זיכרון, כאות ציון – הינני כאן בשבילך. אני זוכר.
התערוכה היא שילוב של פעולת הנצחה מנחמת ואוצרות אקטיביסטית, שכללה רכישה ואיסוף של יצירות האמניות המוצגות כאן, חלקן לראשונה.

פרוזדור לנוף מעורפל
זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של י. ש. קלטר, ובה סדרת ציורים חדשה כמו גם מקבץ של "אובייקטים אוצרותיים" מהשנים האחרונות.
היצירה התבונה מערערת על הקדושה (1935–2021) נראית כלוח מודעות של מוסד מדיני מיושן. אובייקט אוצרותי זה, הוא כתערוכת רישום קבוצתית דחוסה של טובי הציירים הישראליים שפעלו ונפטרו במאה העשרים. הרישומים שימשו כקישוטים בחדר עבודה, בסלון או במשרד, וסיפורם חף מממלכתיות. את כל אלה אסף י. ש. קלטר לכדי אובייקט אוצרותי אחד, הממשיך את עיסוקו בהגדרות מקובלות המבדילות בין תפקידי האמן, האוצר והאספן, בערעור עליהן או בקשירתן יחד.
הסדרה ח"י ציורים שאיש לא יראה (2021–2022) כוללת 18 ציורי שמן מופשטים ועכורים עשויים בפורמט קטן ואופקי של תמונות נוף, אבל לא מתארים נוף קונקרטי אלא אקלים מקומי – מערבולות של נפש קודרת, אנרגיה של שמש צהובה, צמחייה מיובשת בשרב כבד, במלחמה ובחורבן. רובה צויר כשהאמן היה בהתקף חרדה ודיכאון ממושך, שממנו הוא סובל בכל קיץ מאז שלחם בקרב על ע'נדוריה במלחמת לבנון השנייה.

תערוכה זו מגוללת את קורותיה של בעלת הגלריה ברטה אורדנג (2001-1912) באמצעות מקבץ עבודות איכותיות ששמרה לעצמה. היצירות, בהן כאלה שמוצגות כאן לראשונה, משקפות את בחירותיה, את התקופה בה פעלה ואת השיח הער של נושאי דגל ההפשטה המצמצמת שקמו אחרי המופשט הלירי של אמני "אופקים חדשים". לפעילותה הגלריסטית של אורדנג נודעת השפעה מיוחדת על עיצובה של האמנות הישראלית בתקופה המדוברת. צעדיה בתחום האמנות, שהחלו בירושלים באמצע שנות ה-50, כשפתחה את גלריה "רנה", הרחיקו עד ניו-יורק והסתיימו בסוף שנות ה-90 בירושלים.
אורדנג השכילה לזהות ולטפח אמני אוונגרד צעירים, ביניהם בני אפרת, פנחס כהן-גן, יהושע נוישטיין ומיכאל גיטלין, שהיו לימים לדמויות מרכזיות באמנות הישראלית. כיוון שהיתה סמוכה ובטוחה שאיכות יצירתם של אמני הגלריה – ביניהם גם זליג סגל, מיכאל גרוס, משה קופפרמן ומיכה אולמן – אינה נופלת מזו של אמנים בינלאומיים, החליטה על קפיצה נחשונית לארצות-הברית כדי לסלול שם את דרכם. הניעה אותה אמונה ציונית יוקדת, שאותה בחרה להגשים באמצעות גלריה שהקימה בלב מנהטן ונועדה לקדם יצירה ישראלית איכותית.
בשנות ה-60 ירשה ניו-יורק את מקומה של פריז במפת האמנות העולמית ופרחו בה תנועות חדשות דוגמת המינימליזם והאמנות המושגית; לפיכך ראתה בה אורדנג קרקע הולמת לספיגת האיכויות המיוחדות שמאפיינות את האוונגרד הישראלי.
פעילותה החלוצית של אישה לבדה, בלא גב כלכלי בתקופה ששררה בארץ הגמוניה גברית מובהקת (גם) בתחום האמנות, היתה בבחינת פריצת דרך גאוגרפית, אידאולוגית ותרבותית.
זהו המשך לתערוכה "ברטה אורדנג: גלריה משלה" שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 2020 – 2021

התערוכה בשיתוף מוזיאון ישראל, ירושלים.

הביוגרפיה האמנותית של דוד וקשטיין שזורה מראשיתה במרחב שבין התכנסות בסטודיו ויציאה ממנו, בין ציור (המונח שבו הוא משתמש לתיאור פעולותיו העצמאיות כאמן) ובין אמנות חברתית ושיתופית. מראשית שנות התשעים של המאה העשרים צילם וקשטיין שיחות עם אמנים מרכזיים בשדה האמנות המקומי, פרויקט שהיה המשך טבעי לעבודתו. במאגר יותר מאלף שיחות מצולמות; פנורמה רחבה של כמה דורות באמנות הישראלית בשלושים השנים האחרונות, בהן גם שיחות עם אמנים שהיה זה הריאיון האחרון שלהם בטרם הלכו לעולמם.
הסרט אסיפה כללית (2010), שמוצג כאן, כולל שיחות על פעולת הציור עם 53 אמנים. הסרט צולם ב"תחנה לאמנות עכשווית רמלה" בפברואר 2010, במרתון שיחות שנמשך ארבעה ימים. זהו מעין מונולוג מתמשך שבו נידונים תהליכי עבודה ציוריים, טיפול בשפה, פתרונות טכניים, שיטות עבודה, נושאים לציור, המניעים לציור, לימוד של ציור והתמודדות של ציירים במציאות פוליטית וחברתית בישראל. העדויות העצמיות הן גם מעין דיוקנאות עצמיים, ובצירופן הן משרטטות במידה רבה את "אחורי הקלעים" של האמנות הישראלית.
מאחר שוקשטיין הוא היוזם, הבמאי, המפיק והעורך של הסרטים, אפשר לראות בהם לא רק תיעוד, אלא גם עבודות אמנות. בתערוכה הנוכחית מוצג פרק זה ביצירתו לראשונה בתצוגה מוזיאלית. בסרטים שלפנינו האמנית והאמן – ולא עבודותיהם – הם הניצבים בחזית, והצבה זו משרטטת את סיפור המסגרת של היות אמן בישראל, על כל המתחים, המבוכות והאתגרים הכרוכים בכך.