גבולי

תערוכה קבוצתית

גבולי

אוצרת: גליה בר אור

נובמבר 2002

"גבולי" היא כותרת-גג לאשכול תערוכות במשכן לאמנות עין חרוד, חמש אמניות מציגות עבודות המתייחסות למפה, לגבולות סמויים ולזהות עצמית, פרטית וקולקטיבית, במציאות חברתית ופוליטית טורדת וטעונה.

"לא-מוכר" – אחלאם שיבלי
אחלאם שיבלי מציגה סידרת צילומים של הכפר ערב אל נעים, הממוקם בין סחנין לכרמיאל.
רק באחרונה קיבל הכפר הכרה רשמית אך עדיין אינו מופיע על המפה ותושביו אינם זוכים לזכויות בסיסיות כמו חיבור למערכת החשמל ולקו מים.
אחלאם שיבלי מתארת את עבודתה בנושא זה כעוסקת בשני מישורים: "מישור אובייקטיבי", זה הלא מוכר, ו"מישור סובייקטיבי", תחושת הבית, החיים ומערכת היחסים. סידרת הצילומים נפתחת במראה כללי של הכפר, קבוצת צריפים הנשלטת על ידי המרחב, מאופק עד אופק נראים בתיו של הישוב כרמיאל. הסדרה מתפתחת מהחוץ לפנים, מתצלומי נוף, מדרכי העפר שבהם עושים הילדים דרכם לבית הספר המרוחק, אל החללים הפנימיים והפעילות היומיומית, הנושאת אופי צבעוני ומושך.
אחלאם שבלי עסקה ארבע שנים במקצועה כעובדת סוציאלית. כיום היא מסיימת תואר שני בקולנוע, ביום והפקה באוניברסיטת תל אביב.

"התרשמויות מפה" – מרים ברוק
מרים ברוק רוקמת, סורגת ומטליאה מפות מחוטי בנין, צמר, רשתות ובדים. היא יוצאת מנקודת מוצא של תוכניות ארכיטקטוניות של ישובים, בעיקר ערביים.
ההקשר הביוגרפי של מרים ברוק כילדה שעברה חווית פליטות וקרע צפים בעבודותיה ומגלים עצבים חשופים. היא מודעת לכאב של אזרחי ישראל הערביים, למועקת הזהות הכפולה או המוכחשת, ולמקום שבו אינם מוכלים גם במבטה.
מרים ברוק מפנימה בעבודותיה נוכחות של יישוב ערבי, נוכחות שהיא פיזית, תרבותית ופוליטית, והיא עושה זאת באמצעות עיסוק בתוכניות המתאר, לא רק של ישובים ערביים אלא גם של ישובים יהודים כמו אשקלון, טירת הכרמל ועיר ורדים. היא פותחת בדיאלוג לאחר שחשפה את עמדת המוצא שלה כפליטה. היא חולקת את כאב זהותה, מכירה בכאב זהותם.

"אני, כשאני יושבת בסבלנות ומחכה לך שתבוא" – ורד נחמני
ורד נחמני מציירת ציורים גדולי ממדים של נוף שנחסם למבט. בציור האחד, חצר נשקפת דרך גדר במבוק, בציור אחר, נוף כפר דרך גדר תיל.
ורד נחמני מתמודדת עם חללים בזיכרון ובתודעה. הציור עבורה הוא גם פעולה רפלקסיבית, הוא אתר פעיל וטעון להתחקות דרכו ובאמצעותו על הציור ועל עקבות הזיכרון והשכחה.
ורד נחמני על עבודותיה: "הסדרה מורכבת מארבעה חלקים: "ארוטיקה", "טריטוריה", "כשהמוות טובל בחיים", "אני". כולם ביחד מתארים ביחסי מידות כמעט אמיתיים את חצר הבית שלי. המראות/הנוף – כמו מפת הלב: חומה/צפופה/ירוקה/חיה/מורכבת /קשה/מופשטת/ משתנה…"

"ארץ לבנה" – אריאן ליטמן כהן
אריאן ליטמן כהן יוצרת רצפים מ"רדי-מייד" של תצלומי אויר, כמו היו בלטות המכסות משטחי-קיר ביתיים. אלא שתצלומי האוויר אינם שלמים, ולכן הרצף בנוי מחללים חסרים: מהתצלומים הממפים את שטחה של ישראל נמחקו, בהוראת הצנזורה הצבאית, אזורים הנחשבים לבעלי משמעות ביטחונית והם מצטיירים עתה על ריבוע התצלום ככתמים גיאומטריים או אורגניים, לבנים כשלג.
נקודת המוצא לתערוכה הנה היער, שאותו ליטמן-כהן מכנה היער האסור, יער שנתרם לקק"ל ע"י המשפחה, בשנת 1967, והפך בזמן לא ידוע למחנה צבאי. האתר נמחק מכל מפה או תצלום אויר ולא ניתן להיכנס פיזית לתוכו.
כותרת התערוכה, "ארץ לבנה", מצטלצלת כמו "עיר לבנה", חדשה ואוטופית, נושאת בחובה אזורים טורדים שלא נחשפים למבט.

"מעגלים" – יעל אלבוים
יעל אלבוים, בת נהלל (נכדתו של חבר הכנסת יעקב אורי) מתמקדת בעבודתה בעיגול, צורה מופתית אוטופית, ועושה בה מעשה. העבודות עשויות מבדי תחבושת ששופשפו ונמרטו עד דק, ונותרה רק רשת דקה ונכמרת של סיבים. מהבדים הדקים שקצוותיהם פרומים יוצרת יעל אלבוים מגזרת שברירית של עיגול, כמו זר עלים או פרחים המונח על הקרקע או תלוי על קיר, כמו זר קבורה או להבדיל, זר ניצחון.
באמצעות "מעגלים" היא מתייחסת לאותה אידיאה של שלמות שהייתה חלק מהביוגרפיה של משפחתה, לקריסתה, ולמורכבות ההשתנות ברמת הפרט והקהילה.