התחלות

אלברט רובין

התחלות

אוצרים: גליה בר אור, דורון לוריא

יוני-אוגוסט 2010

אלברט רובין פעל במשך חמישים שנה (1956-1906) בתחום האמנות – היה צייר, פסל, גרפיקאי ומאייר. בתערוכה זו החלטנו להתרכז בעיקר בארבע השנים הראשונות ליצירתו – בשלוש שנות שהותו ב"בצלאל" בירושלים (1909-1906) וברישומים שצייר בשנת לימודיו הראשונה באקדמיה של פרנאנד קורמון בפריז מייד לאחר עזיבתו את הארץ. עד לאחרונה העדיף המחקר בארץ להתמקד ב"כוכבים" הגדולים ששהו זמן מה בבית הספר לאמנות בצלאל" בירושלים, כגון ראובן רובין ונחום גוטמן. נדמה כי הגיעה השעה לשמוע גם קולות נוספים מבית מדרשו של פרופ‘ שץ ובהם אמנים כאלברט רובין, שלא צייתו בהמשך דרכם לצו האידיאולוגי הציוני, עזבו את הארץ וחיפשו את מזלם בנכר.
בנייתה של "מורשת לאומית–תרבותית" היא מלאכה סיזיפית – אף שמסתמנת כיום מגמה של הרחבת השיח הקנוני של האמנות בארץ ואנו עדים לפעילות מגוונת במוזאונים ולמדף ספרים ההולך ומתרחב – המלאכה עדיין רבה. אמנים ספורים זכו לטיפול מקצועי ומתמשך בעיזבונם האמנותי ורובם התקבעו בתודעתנו בין השאר בזכות מוזאונים הנושאים את שמם, המוקדשים ליצירותיהם ומנציחים את פועלם. מוזאון ראובן וכן מוזאון נחום גוטמן בתל–אביב, מוזאון ינקו–דאדא בעין הוד, בית אנה טיכו בירושלים, מוזאון פרנקל בצפת ומוזאון קסטל במעלה אדומים.
משפחות צאצאי האמנים שנדחקו אל שולי הזיכרון, מחזיקות באוספים המשפחתיים ותוהות מה לעשות במורשת שירשו ומה חשיבות העיזבון שהופקד בידיהם – האם לשמרו? להציגו או למכרו? לתעד אותו או להניח לו להישמט לתהום השכחה? מתי תגיע שעתו של האמן לפרוץ החוצה, אם בכלל? האם העובדה שאינו ידוע כיום משמעותה כי נדון לשכחה גם במאה השנה הבאות – איש לא יתעניין בו, ולכן חבל על המאמץ? משכן לאמנות עין חרוד נטל על עצמו לא אחת לחשוף אמנים נשכחים, כגון אשר פלדמן שפעל ברחובות (ולא למד ב"בצלאל") ואמנים נוספים שפעלו בקיבוצים ובערים ברחבי הארץ.
אלברט רובין מהווה נקודת מוצא להתמודדות עם נושא מרתק, שלא נחקר דיו. הוא מייצג בתערוכה זו את כל תלמידי המחזור הראשון של "בצלאל" והצגת עבודתו מעניקה לנו הזדמנות להצצה מרוכזת אל נבכי מחזור זה: מה ציירו? כיצד עבדו? מה הייתה האווירה שהישרה סביבו בוריס שץ?
נקווה כי בעתיד יורחב הדיון אודות רגע משמעותי זה במפעלות פרופ‘ שץ בפרט ובהתהוותה של האמנות הישראלית בכלל – נושא הזוכה, בצדק, לסקרנות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. מעבר למחקר ולמלאכת האיסוף המלווים כרגיל תערוכה מסוג זה – כללנו כאן גם קטעים נבחרים מזיכרונותיהם של בתו ושל בנו של האמן המספרים אודותיו. הבת, סילביה שטרית, סוקרת ביעף את תולדות חייו, על הנדודים שעבר, ההצלחות, הקמת המשפחה, הכתבות המחמיאות בעיתונות המקצועית בפריז וכדומה. הבן, קלוד רובין, פרסם בפריז לפני שנים ספר משפחתי–פנימי שהוקדש לאב ונקרא "קדיש לשתי ידיים". אנו מפרסמים כאן רק את ארבעת הפרקים הראשונים מתוך ספר זה, המתארים בעיקר את המאבקים חסרי הפשרות של הנער הצעיר אלברט רובין בעת שהותו בירושלים, בסופיה אך בעיקר – בפריז: מאבקים בקשיי החיים והפרנסה, ברעב, באנטישמיות ואפילו בהצעות מפתות להפוך לזייפן… הפרק הרביעי מסתיים במאבקו של רובין במגיפת "השפעת הספרדית" שפשטה באירופה ב– 1918 וקטלה מיליוני נפשות (ביניהן, אגב, הצייר האוסטרי הצעיר אגון שילה ורעייתו אדית). ארבעת הפרקים הללו מיטיבים לתאר את התקופה בה מתרכזת תערוכה זו.
סילביה, בתו של האמן, מבקשת להנציח בדרך זו גם את זכרו של אחיה, קלוד ז"ל, ולפיכך ניתן לראות בפרסום הדברים הנ"ל בבחינת "קדיש לארבע ידיים" – אלו של אלברט האב ואלו של בנו. תודה למשפחת שטרית – סילביה, דניאל, גלי ודוד, על עזרתם הרבה.
גליה בר אור ודורון לוריא, עין חרוד 2010.