הילה לביב

התערוכה "לשכוח דברים יפים" היא השלישית והמסכמת בטרילוגיית תערוכות של הילה לביב, שמבוססת על מיתולוגיות משפחתיות ועניינה זיכרון ופרידה.
בתערוכה ממשיכה לביב למלא את התפקיד שלקחה על עצמה כ"שומרת זיכרונות". במהלך שתי נסיעות מחקר שקיימה, לבית הקיץ המשפחתי שנעזב, בהמבורג, סרקה את הבית ואת הפארק המקיף אותו.
קליפות מבית הקיץ נוכחות באולמות התצוגה כאובייקטים דמויי קולאז', בקנה מידה כמעט מציאותי ¬– מעשה מרכבה של מראות ואסוציאציות מאותו "גן עדן אבוד". לצידם סריקות של תצלומים ישנים של אותם מקומות עצמם, עדויות מזמן אחר. הטקסטים הפזורים באולמות, שכתבה יערה שחורי, משמשים גם הם כרסיסי זיכרונות או כהערות שוליים לזמן שכמו עמד מלכת.
בסרט המכתב (קרון שינה), המוצג בחדר שניתן לראות בו כנספח לאולמות התצוגה האחרים, מפרקת לביב מכתב שמצאה באינטרנט מאת אניטה ורבורג, אחת מבנות הדוד של סבתה. לביב מפרקת את הטקסט לרסיסי מידע ורעיונות – על פי קטגוריות, כגון שחקנים, מקום, זמן, חפצים, הערות – ואז, כ״מחולל דימויים״ מכני או כאוטומטון, היא מצמידה לכל מילה דימוי. ההצמדות, לעיתים פואטיות ולעיתים חסרות פשר, יוצרות יחדיו מה שנתפס כרצף תודעה; בשילוב עם הסיווג לקטגוריות הן יוצרות מיפוי חמקמק של הזיכרון, שנמסר באופנים שונים מאדם לאדם, מגוף לגוף, מחלל-זמן אחד למשנהו.