נגיעות בצבע

שושנה פינקלשטיין

נגיעות בצבע

אוצרת: דליה מנור

ספטמבר 2011-ינואר 2012

שושנה פינקלשטיין שייכת לדור האמנים שקידמו את הציור המופשט בישראל, ציור שניזון מן ההתבוננות בנוף אך נטל לעצמו חירות לפתח את שפת הציור באופן עצמאי, ללא הצורך לתאר נאמנה את הנראה לעין. על פי רוב נקודת האחיזה במציאות נשמרת בעבודותיה, אם כי לעתים רק בכותרת הציור.
אמנותה של שושנה פינקלשטיין צעדה עם רוח הזמן, כפי שניכר במיוחד בעבודות משנות החמישים והשישים. עם זאת, היא לא הייתה חלק מקבוצה או התארגנות אמנותית מסוג הקבוצות שהטביעו חותם באמנות הישראלית באותן שנים. היא שמרה על נוכחות מתמדת בתערוכות כלליות של אגודת האמנים ומאז שנות השבעים נטלה חלק בפעילויות של אמני יפו העתיקה. אולם בכל הנוגע לאמנותה, היא שמרה בקנאות על עצמאות ועל רוח חופשית. לא רק שנמנעה ממעורבות ב"פוליטיקה" של שדה האמנות אלא גם בחרה בנתיבים אסתטיים שלא תמיד תאמו את המגמה השלטת, במיוחד בכל הנוגע לסולם הצבעים העשיר שלה.
שושנה פינקלשטיין (רוזה דולינסקי) נולדה בשנת 1911 בעיירה קטנה בבלורוסיה, שנייה בין ארבעה ילדים להורים משכילים אשר ניהלו את בית הספר היהודי בעיירה. היא גילתה כשרון ציור כבר בילדותה ובנעוריה נשלחה לוילנה ללמוד מקצוע מתחום האופנה. בהמשך החלה ללמוד ציור ואמנות. ב-1934 הצטרפה לתנועה הציונית "החלוץ" אשר הכשירה את חבריה לעלייה ולהתיישבות שיתופית בארץ ישראל. ב 1938 עלתה לארץ והייתה ממקימי גרעין "פלוגת הים" אשר יסד את קיבוץ אפק. ציורים ספורים שרדו מתקופה זו שבה גם החלה ללמוד אצל הרמן שטרוק בחיפה. לאחר שנה נישאה ועזבה את הקיבוץ ובשנת 1941 התיישבו בני הזוג פינקלשטיין בחיפה. אז החלה להשתלם בסטודיו לאמנות של האמן פ.ק הניך שהיה, כמו הרמן שטרוק, אמון על השפה האקספרסיוניסטית בתחום הרישום וההדפס.
פינקלשטיין פיתחה שפה משלה, עתירת צבע ותנועה, ובשנות החמישים "יצאה לאור" בשורה של תערוכות יחיד שהציבו אותה על המפה. ב-1959 הוצגו עבודותיה במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה באחת משלוש "תערוכות בכורה" ומיד לאחר מכן הציגה תערוכה גדולה בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים. במיוחד הצטיינה פינקלשטיין בציור בצבעי מים שזכה להערכה רבה בקרב מבקרים ואוצרי מוזיאונים. כאמנים רבים בארץ שושנה פינקלשטיין פנתה להוראה, לימדה ציור בבתי ספר יסודיים ובמסגרות אחרות.
בשנות השישים המוקדמות הפנתה האמנית את מרצה לתערוכות בחו"ל ובראש ובראשונה פריז, העיר שעדיין שמרה על מקומה כמוקד משיכה לאמנים מכל העולם. היא הרבתה לנסוע והציגה גם בלונדון, ניו יורק, אוסטרליה – לא אחת במסגרות יהודיות וציוניות וכמובן בישראל הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות.
אם שמעה של שושנה פינקלשטיין לא נודע ברבים כל אותן שנים אין זה משום חוסר כשרון או היעדר מקוריות ביצירתה. לא מעטות היו האמניות שפעלו בארץ במקביל ולעתים בשולי הזרם המרכזי. שושנה פינקלשטיין עסקה באמנות ב"משרה מלאה" והקדישה את מרב זמנה וכוחה לציור. היא פיתחה מיומנות גבוהה בצבעי מים, ערבבה טכניקות וחיפשה בלי הרף רעיונות חדשים בתחום החומר והצבע, בעודה שבה אל אותם נופים אהובים ביפו, בחיפה, בירושלים ובים המלח, ומקומות אחרים בארץ ובעולם. עם זאת, פינקלשטיין מיעטה בפעילות במישור הציבורי של חיי האמנות למעט בקרב הקהילה הקרובה, תחילה אמני חיפה ומאוחר יותר אמני יפו העתיקה.
"הציור הוא תמצית חיי" – זו כותרת התערוכה האחרונה שהציגה בחייה, בשנת 2000 במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, חמש שנים לפני מותה; כותרת המעידה על ההתמסרות המלאה שלה לציור ועל מקומו בחייה. מבין מאות הבדים ואלפי הניירות שציירה, המבחר המוצג בתערוכה זו מציע הצצה אל עולמה האמנותי השופע והמגוון. נגיעות המכחול של שושנה פינקלשטיין על הבד או על הנייר — לעתים עדינות ומרפרפות ולעתים עתירות תנופה – הן עדות חיה לאנרגיה פנימית מתמשכת שהניעה את יצירתה, לכוח המצאה והפתעה בטכניקה ובצבע ובעיקר – לתשוקה העזה למעשה הציורי עצמו.

דליה מנור, אוצרת התערוכה

דילוג לתוכן