נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית

נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית

אוצר: יניב שפירא

החל מ -9 בנובמבר 2019

חיים סוטין (1893 - 1943)

דיוקן
סוטין התמיד בז'אנר הדיוקן עד סוף ימיו וגורלו כיוצר נכרך בו: כנער רשם את דיוקנו של אחד מתושבי עיירת הולדתו – ועל כך היכה אותו אביו באכזריות.
ב-1915 הכיר בפריז את אמדיאו מודיליאני, והידידות העמוקה שהתפתחה ביניהם הותירה חותם עז בתהליכי היצירה של סוטין. בטכניקה הייחודית של דיוקנאותיו ביקש סוטין לבטא את מהות האדם הניצב מולו. ברבים מציוריו נראות בעיקר פָּנים המצוירות במלואן או בפרופיל שלושה-רבעים וידיים מלאות הבעה, שבעיניו נטענו במשמעות לא פחותה מזו של הפָּנים.
לסוטין לא היה עניין ביופי גופני וגם לא בכיעור; הגוף האנושי היה חסר משמעות מבחינתו. לעומת זאת מצא עניין בלובשי מדים, בין אם היו אלה מדי עבודה של אופה או מדים של רב-משרתים במלון. מדי צבא ייצוגיים, סרבל או סינר מוחקים את הייחוד האישי, ומאחוריהם קשה להבחין באישיות – מה שמאתגר את עבודת הצייר. אפילו בדיוקנאות של אחרים אפשר לזהות תמיד דמיון כלשהו לדמותו של הצייר עצמו, שהָחֵל בראשית דרכו הִרבה לצייר גם דיוקנאות עצמיים. אחד מדיוקנאותיו העצמיים המוקדמים של סוטין מוצג בתערוכה.

נוף
ב-1919 החל חיים סוטין לשקוד על ציור נוף, לאחר שסוחר האמנות ליאופולד זבורובסקי שלח אותו לעבוד בעיירה סֶרֶה בדרום צרפת. לימים, ב-1927, העיד סוטין במכתב על ציורי הנוף שיצר בתקופה זו: "מעולם לא היה לי קשר לקוביזם, גם אם ברגע כלשהו הסגנון הזה משך אותי. כשציירתי בסֶרֶה ובקאן-סור-מר, כנגד רצוני הושפעתי ממנו". אלא שסוטין לא עיוות את הטבע לבלי הכר כדוגמת הקוביסטים, אלא רדה בו, חרש אותו. ידידתו הקרובה מארֶבְנָה הבחינה שאהבת הטבע העזה של סוטין לא איפשרה לו להתמסר למופשט.
בעוד שבציורי טבע דומם שקל סוטין כל פרט ופרט – נופיו ספונטניים ורוויי רגש; הוא אינו נשמע לכללים האקדמיים של "ציור הנוף", אלא מציג את המקום הנשקף לנגד עיניו וזה משמש לו אמצעי נוסף לבטא את יחסו לעולם ולהשליך על הבד את מועקת עולמו הפנימי.
בנופים של תקופת סֶרֶה ניכרת השפעתו של ניקולא פוסן – הן בקומפוזיציה המרובדת והן בפאלֶטת הצבעים. סוטין התבייש אמנם בציוריו מתקופה זו – אך הודות לנופי סֶרֶה אפשר להתחקות כיום אחר התפתחותו כצייר: ציוריו הולכים ונעשים מפורקים יותר ויותר, אחוזים בקומפוזיציה מורכבת שאינה מצייתת לחוקים מוּכּרים.
לאחר ש"נמלט" מסֶרֶה נפרד סוטין למשך שנים מסוגת הנוף, וחזר אליה רק בשנות ה-30. נופי שארטר והנופים מתקופת היצירה המאוחרת שלו נבדלים בחדות מציוריו המוקדמים; לא טבועה בהם עוד אותה תשוקה או הבעה רגשית רבת-עוצמה.

טבע דומם
כבר ביצירתו המוקדמת עסק חיים סוטין בטבע דומם, אך כוחו האמיתי בז'אנר זה התגלה בשנות ה-20, בפרץ של אנרגיה יצירתית וחופש פנימי. ציוריו בשנים אלה, בדגש על בעלי חיים מתים, הקנו לו מוניטין לא רק בקרב קהילת האמנים אלא גם בחוגי המבקרים ואספני האמנות. ההכרה הכללית איפשרה לו להיחלץ מהעוני, ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האמנותית.
שתי תקופות מובחנות בציורי הטבע הדומם של סוטין. באלה המוקדמים, כנער מזה-רעב מהשטעטל שזה עתה הגיע לפריז, תיאר בעיקר כלי מטבח ואת מזונו הפשוט של העני: דג מלוח, כרישה, כלים דלים. בתקופה זו, שבה טרם גיבש את סגנונו האישי, ציוריו מסגירים את השפעתו הברורה של סזאן.
לתקופה השנייה שייכים אלה שצייר אחרי 1925, שהם בבחינת הרהור או מטאפורה. סוטין נמשך אל מרקם הבשר וצבעיו, וסדרת ציוריו הידועה ביותר מתארת פגרי בקר שאותם צייר כאחוז טירוף. הוא היה תולה נתחי בשר מתקרת הסטודיו שלו וממתין ש"יבשילו", כלומר יתחילו להירקב, ורק אז ניגש לתיאורם על הבד. העניין שגילה בגווניו המשתנים של הריקבון תורגם לניסיון להפיח בהם, באמצעות הציור, את אווירתה של פריז.
מבחינת סוטין, טבע דומם אינו אלגוריה על כוחו של האדם, כפי שהיה אצל ציירי המאה ה-18, שהציגו רום מעמד עושר והצלחה חומרית. ז'אנר זה איפשר לו לבטא את עצמו באופן החשוף ביותר ולהציג לא רק את דרכו האמנותית אלא גם את דמותו כאדם.

התערוכה בתמיכתם הנדיבה של:

אנדריאה ויין וגרשון זילברט ישראל, וונדי והרי קנטור ארה“ב, צילה וגיורא ירון ישראל, תרומה בעילום שם לכבודה של מוניק בירנבאום ארה“ב, קרן ארקין ישראל, משפחת הירשמן ארה“ב, קומפני בנקייר האלבטיק בע“מ CBH קרן אאוטסט לאמנות עכשווית, רמון-גרניט / תורן סוכנות לביטוח ימי