עבודות אחרונות

עזריאל קאופמן

עבודות אחרונות

אוצר: יניב שפירא

אוקטובר-דצמבר 2004

בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות של עזריאל קאופמן (1929 סוקולוב, פולין – 2004 תל אביב) מארבע השנים האחרונות לחייו. דומה שדרכו היצירתית של קאופמן – צייר, משורר ומבקר ספרות ואמנות – חתרה לאיחוי הקצוות, מיזוג הניגודים שבעולם הסובב אותו ובנפשו פנימה. סקירה רטרוספקטיבית של ציוריו חושפת תמורה סגנונית שחלה בהם למן שנות השישים והשבעים ועד העבודות המוצגות כאן.
אז היו אלו עבודות שאופיינו בפלטת צבעים כהה, בחומריות מעובה ובצורות זוויתיות וחדות. עתה הציורים מתאפיינים בדימויים נזיריים על רקע לבן חשוף, קונטורים מעוגלים ורכים ושימוש בצבעי היסוד הבסיסיים – אדום, כחול, צהוב-אוקר, שחור ולבן. ככאלה, הם כמו מבקשים את מקומם במרחב הציור הישראלי-חילוני דל המבע והחומר. אלא שיותר משהם מוצאים את מקומם שם, הם מאפשרים לקאופמן את הגישור בין תרבות אירופה לישראל, בין נפש הילד הטהורה והאדם המפוקח (החושב), לבין הציור הלכאורה תמים והכל כך מודע לעצמו.
הציורים של קאופמן כמו 'לקוחים' מהשירים וככאלו יש גם 'לקרוא' אותם. ממש כשם ששיריו מבקשים להצטייר – לשרטט מבט נוף חולף, תחושה רגעית, הלך רוח:
שיר לא צריך יותר ממשהו כזה:/ פס של ים כהה/ חול עם זכרון צרוב /צבע שיודע תת /לרגע מבקש /אני רציתי להוסיף לו /שרבוטים /סתם מקרים של חסד/ מזדמן. ('תולעת בת מאה שנה, 2002)
רגעי החסד המזדמנים אכן מרבים לאכלס את ציוריו של קאופמן, בעיקר בדימויים השאולים מהים ומהטבע – דגים, דייגים, ציפורים, עצים ומראות נוף חולפים. על אלו מתווספים דימויים מעולם הספרות והשירה ומודעות חברתית עמוקה הנשזרים יחד לכדי שפה אמנותית, מקומית, פרטית.