עבודות מאוסף מוזאון נחום גוטמן, תל-אביב

נחום גוטמן

עבודות מאוסף מוזאון נחום גוטמן, תל-אביב

ינואר-מאי 2006

מבין אמני ישראל, נחום גוטמן הוא האמן האהוב ביותר על מבוגרים וילדים כאחד – זהו אחד הנושאים היחידים שעליהם אין מחלוקת באמנות הישראלית. גוטמן תיאר את נופיה ואנשיה של ארץ-ישראל מהקרבה הגדולה ביותר ותמיד נגלו בציוריו מראותיה כמו בראשונה, כאילו התבונן בהם בעיניים מרותקות, מלא השתאות.
המיזוג הנדיר שבין תחושת ההיכרות העמוקה של בן-המקום ורעננות הראייה החדשה לאין-קץ התגבש בפרק הראשון של עבודתו כצייר, כך העיד על עצמו, כאשר שב משהייה של מספר שנים באירופה, במחצית שנות העשרים. אז נבנה עולמו הציורי שינק כל חייו מ"הפגישה המחודשת עם אותה המזרחיות במובן של אור, צבע וערכים פלסטיים – שראיתי בשנות ילדותי ברחובות נווה-שלום ונווה-צדק ויפו, ובירושלים".
בהקדמה לאסופת ציורים מתקופת המלחמה, "כאלה היו", כתב גוטמן:
"עמדתי בתוכם וראיתים, לא בעלי גוף ובעלי קומה, לא שריריים ולא מטילי שררה. הבטתי בהם: כמה הם נפלאים! אין כמותם! וכי אפשר לתאר אותם כפי שהם – נערים ונערות אלה שקיבלו על עצמם עול חיים – ומוות? איך אפשר לשמור לימים יבואו את המתרחש פה עתה?"
והוסיף יואב דגון ז"ל, המנהל והאוצר הראשון של בית נחום גוטמן:
"לא גיבורים מיתולוגיים, על זמניים, לא סמלים של בטחון השואבים את כוחם מתוך מסורת ארוכת שנים של דימוי הגיבור או החיל. נחום גוטמן לא חיפש בין גיבורי המקרא את אלה שהעלה באיוריו לתנ"ך ואף לא שיחזר את דמותם של גיבורי המזרח הקדום שאת דמויותיהם הכיר לבטח. חייליו שלו היו ונותרו אנשים שנלקחו לרגע מי מאחורי מכתבתו, מי מאחורי המחרשה, ומי נקרע מחיק משפחתו. בעל מסור או אב אוהב שנשאו לנגד עיניהם את הפרידה האחרונה וציפו לפגישה הבאה."
גוטמן החייה בציור וברישום את טעמיה וריחותיה של ארץ ישראל, עסיסיותו של אבטיח המרווה צימאון בשרב, אודם הרימון הבוהק, חום אדמת הלס של השפלה ובוהק אדמת החול של חופי תל-אביב, האופק התכול של הים, כחול הכינרת וגדתה שוקקת החיים.
הוא תיאר את הנופים ובאחת נפתחה התמונה לתנועה ולצליל:
"הסוסים זקפו אוזניים קטנות והבריקו בעיניים חכמות. ריתמותיהם היו משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים ראשיהם – ומיד היו נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה". (ראו ציור "כרכרה בפרדס", 1968)
לא מעטים הם התצלומים בשחור ולבן המצויים בידינו המתארים את נופי הילדות שצייר נחום גוטמן, אבל לולא גוטמן לא היינו זוכים לחוות אותם בצבע, לא היינו חווים אותם דרכו, בתום-המבט ובקריצת העין, בעושר, בחושניות, בחשיפה הגדולה ובפיוט הלוטה סוד שהאציל עליהם גוטמן.
"היש צורך להסביר מה ההבדל בין ציור לתצלום? התצלום מוסר הכל ובדיוק: ואילו בציור – הצייר בוחר לצייר מה שחשוב בעיניו, או יקר ללבו, בקווים ספורים בלבד. יוצא איפוא, כי הציור מביע את מחשבת האדם יותר מן התצלום".
(נחום גוטמן, "שתי אבנים שהן אחת")
הציורים והרישומים שייכים לאוסף מוזאון נחום גוטמן לאמנות, תל-אביב והתערוכה מוצגת באדיבותו ובאדיבות משפחת גוטמן.
הציור של גוטמן מישיר אלינו מבט גם עשרות בשנים לאחר שצויר, הוא לא מבקש להתנשא על כן הוא כובש בשמחת החיים הפשוטה שלא חל עליה חוק ההתיישנות. בחיוניות של הציור שלו אין כל זיוף, המחפש ימצא בו גם צללים, יש בו מן החידתי והבלתי מפוענח עד תום. הציור של גוטמן הוא מרחב חיים דינאמי, הוא חלק מזהות קולקטיבית והוא עולם רוטט, רוגש עניו, פעיל ואוהב של היחיד, נחום גוטמן.