עץ הדעת, צילום 2004

יהודית מצקל

עץ הדעת, צילום 2004

אוצרות: דליה לוין, גליה בר אור

יוני-ספטמבר 2005

בונסאי: ארז, שיטה והדס ועץ שמן

טורד את הדעת לתת בבונסאי, אמנות המזעור היפנית, ארז, שיטה והדס ועץ שמן, או לשים בחופן אדמה של מכל מעוצב ברוש, תדהר ותאשור, לא יחדיו. יציר הכלאיים הנוצר ממיזוג של שני מבני שפה ותרבות – צמחי ארץ-ישראל והעתק מיניאטורי יפני של טבע – מטלטל את הצופה כמו תוצר היברידי שיש בו משום שיבוש מערכות אסתטי, מרגיז, מעורר מחשבה.
הבונסאי אינו חלק משלם. הוא ישות המתפקדת כמערכת עצמאית בהיותה מנותקת מקרקע. זהו מיקרוקוסמוס טבעי-מלאכותי שעוצב באמצעות הגבלה שרירותית של צמיחה על-ידי ליפוף ענפים בחוטי תיל, פיתול, קיצוץ, קטימה, פציעה, עקירה, גיזום שורשים, חסך בדשן ובחומרי הזנה. גידולו של הבונסאי מבוסס על כללים נוקשים של עיצוב מחדש של הטבע. ליד האמן שליטה בלתי מעורערת במיקרוקוסמוס זה, ועם זאת, התערבות האדם בו אינה ניכרת, והבונסאי נושא חזות טבעית והרמונית.
בתצלומיה של יהודית מצקל מועצם הפער בין הדימוי "הישראלי" האורגני של צמחי ארץ-ישראל לבין הסטריליות של הבונסאי באמצעות מלאכת הצילום המוקפדת. התצלום מדגיש את הנתק מן הסביבה הטבעית בבחירת אתר לצילום, מרחב נייטרלי של סטודיו ולא אתר הגידול של בונסאי, לא חממה ואף לא האוויר הפתוח. מצקל בוחרת בסוג צילום מסוים שיש לו הקשר משלו ושפה משלו, סגנון תצלומי דיוקן בסטודיו מקצועי לצילום: האדם ניצב בגבו לרקע שחור, והתאורה ממוקמת לפנים.
היבט חשוב נוסף הוא אופן הצגת העבודות בתערוכה ובקטלוג. מצקל מציגה זה בצד זה שני מבנים נפרדים, טקסטואלי (מילים) ואיקוני (דימוי), שהשילוב ביניהם יוצר מערכת חדשה. מצד אחד שם הצמח במקורות, ומצד אחר – תצלומו בבונסאי. כך, למשל, מקבל הטקסט ערך דנוטטיבי בהצביעו על כך שעץ זה הוא תאנה. כדי להאמין לטקסט על הצופה לוותר, קודם לכול, על עולמו הפנימי, על אתוס, על סנטימנטים, על שפה ועל תרבות. עליו לדחוק לאחור את הדימוי התרבותי של הצמח, האוצר בחובו את יחסי המידות שלו עם האדם החוסה בצלו, תכונה חשובה בתרבות הנרקמת בתנאים של שמש קופחת. "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", למשל, נשמע גרוטסקי לנוכח החזות הננסית של התאנה שבתצלום הבונסאי.
יהודית מצקל איננה מטיפה לנטישה של אתוס או של סנטימנט, וההקשר הביקורתי העולה בעבודתה הוא מרובד. הטלטלה שמעורר פרדוקס כמו ארז הלבנון, ששגה בבונסאי לגבהים של סנטימטרים ספורים בלבד, מעוררת למחשבה דווקא משום התובנה שהצופה אינו מוכן לוותר על מקומו היציב של הצמח בעולמו התרבותי. הטלטלה מעמתת את הצופה עם שאלות הנוגעות לעצם מהותה של הזיקה המובנת-מאליה-לכאורה לצמחי ארץ-ישראל, ומעוררת תהייה על אופני ההבניה שלה כזהות תרבותית קולקטיבית שיש לה סדר יום משלה. ברובד נוסף נשאלת השאלה, מה בין הזיקה לטבע שטופחה בגולה במשך מאות בשנים לבין שמירה על טבע כתודעה יומיומית של עם היושב בציון. האם יש קשר בין דימויו של הטבע בהקשר של עבר תנ"כי, דימויו כעתיד בחזון אחרית הימים, לבין הדימוי שנבנה לו בהווה, בסביבת חיים קונקרטית רצופה בקונפליקטים, בהשחתה, בעקירת עצים מטעמים לאומניים ופוליטיים, בזיהום, בגינון מלאכותי וסטרילי במרחב ציבורי ובבנייה שאינה מתחשבת בנוף?
בתוך ההקשר הלאומי-מקומי של הצמח הישראלי מופנם ההקשר האוניברסלי המצביע על הזיקה המתקיימת בין יחסי אדם לאדם לבין מרקם היחסים הנבנה בין האדם לטבע:
"וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד', 4-3).

התערוכה והקטלוג הופקו על-ידי משכן לאמנות עין חרוד ומוזיאון הרצליה. לאמנות