יעקב-ז'אק גרינברג
ציורים
אוצרים: גליה בר אור ונמרוד רייטמן
יולי-ספטמבר 2015
אני חושב שכבר סמוך לראשית היכרותנו איתרתי בז'אק אהבה תמימה, עמוקה וחזקה ובלתי מתפשרת לטוב וליפה – כמעט במובן היווני העתיק של הצירוף הזה – לצד חשדנות עמוקה, אי אמון בעצם הייתכנות שלהם ברגע ההיסטורי-פוליטי הספציפי שנולדנו לתוכו, וכתוצאה מכך חשד עמוק בכל סמכות.
מאיר ויזלטיר (מתוך רשימה בקטלוג התערוכה)
ז'אק גרינברג נולד ב-1941 בבולגריה ועבר את תקופת המלחמה בסופיה. אביו, נתן גרינברג, חבר בצעירותו למפלגה הקומוניסטית, נחשב לאיש כלכלה מוערך ונשא במשרה גבוהה במנהיגות בולגריה שלאחר המלחמה. ב-1954 עקרה המשפחה ארצה והתיישבה בבת-ים. ז'אק התחנך עם הגיעו ארצה בקיבוץ ובגיל צעיר החל לימודי אמנות בבית הספר אבני בתל אביב. יש לשער שלא נחשף באורח ישיר לאיימי השואה אך הנושא לא הודחק אלא היה בדמו של אביו שפרסם כבר ב-1945 ספר מסמכים המעיד על ניסיון הפשיזם הבולגרי לחסל את יהדות בולגריה תוך מעורבות הממשלה והצבא בגירוש והשמדת יהדות טרקיה ומקדוניה. לאחר שהספר נעלם מחנויות הספרים בבולגריה פרסמו האב בבולגרית בארץ. ב-1961 פרסם האב בארץ ספר נוסף שעל כריכתו התנוסס ציור של בנו. תפיסת העולם הקומוניסטית והרגישות החריפה לאירועי הזמן ולגורל האדם היוו חלק בלתי נפרד ממצע גידולו של יעקב ובאו לידי ביטוי בעבודתו.
לאחר שהציג בתערוכות ספורות בגלריות תל אביביות יצא ב-1962 לפריז ותוך זמן קצר תפס מקומו בין חלוצי אמני מגמת "הפיגורציה החדשה", שהציעה ציור עכשווי ובועט כנגד המופשט שפשט בכול. יוסף מונדי (שהקדיש מספר מאמרים לז'אק גרינברג), ציין כי "בניגוד לדור הקודם, דור מלחמת העולם השנייה שרצה, בצדק, להתרחק מזוועות המלחמה בחיפוש אחר עולם רוחני נטול דם ואלימות הדור של ז'אק גרינברג לא חשש, לעומת זאת, מעימות ישיר עם אלימות, והחליט לנתח את מניעי האלימות ולהביע דרך האמנות זעקה כנגד החייתיות המובילה את האדם אל מעשי מלחמה ואכזריות".
כמו האמנים שפעלו מעט מאוחר יותר בארץ (אורי ליפשיץ, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז) לא חברו אמני ה"פיגורציה החדשה" לקבוצה עם מניפסט ולא סומנו כפרק בהיסטוריה של האמנות אף שחוללו תפנית – בפריז בראשית העשור ואף בארץ, בשלהי העשור. הציור של גרינברג, גדול ממדים, עזי צבע, התמקד בדימוי אדם וחיה, ונחל הצלחה. הוא יוצג על-ידי גלריה מובילה והוצג בתערוכות נחשבות. אלא שכישלון מהפיכת הסטודנטים ב-1968 והתמוטטות הגלריה שייצגה אותו (מכירת עבודותיו במחירי הפסד ששברו את שוק עבודותיו) יצרו
מציאות חדשה וז'אק התקשה להתאושש. לידידו יוסף מונדי סיפר כי כישלון מהפכת 1968 היה "הלם שקרע את היקום שלי לשניים". רבים מאמני הפיגורציה החדשה נטו לעמדות שמאליות ונתנו ביטוי לפגיעות היחיד, לאכזריות ולניכור. גרינברג ציין כי הציור שנוצר בפריז לאחר כישלון המהפיכה חזר לנוף וטבע דומם ואת הלבנים של הבריקדות מכרו לבורגנים. באמנות הגרפיטי שנוצרה בניו יורק אחרי 68 ראה המשך ישיר למחאה הפריזאית.
מונדי: באיזה שפה אתה חושב? גרינברג: צרפתית. מונדי: בבולגרית לא? גרינברג: אני בוכה בבולגרית. מונדי: ובעברית? גרינברג: ניסיתי לאהוב. מונדי: פעם קראת לעצמך צייר פוליטי. האם אתה עדיין קורא לעצמך כך? גרינברג: כל אדם הוא פוליטי ולצייר יש אחריות. איזו? אחריות של הדימוי של החזון.
ז'אק גרינברג נפטר בפריז ב-2011. מלווה את התערוכה קטלוג דו-לשוני. בנוסף לאוצרים כולל הקטלוג רשימה של מאיר ויזלטיר. תערוכות נוספות של ז'אק גרינברג מתוכננות במוזאונים בצרפת (מוזאון לאמנות מודרנית פריז) ובבולגריה, 2016-2017.