מאוצרות המשכן לאמנות (פרק א')

מואיז (משה) קיסלינג, טבע דומם, 1914, צבע שמן על בד (Custom)1
מואיז משה קיסלינג, טבע דומם, 1914

אוסף המשכן לאמנות מונה מעל 20,000 פריטים מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. בכלל זה ציורי שמן, עבודות גרפיקה, פיסול, צילום ויודאיקה. בליבתו בולטות יצירות של מיטב האמנים היהודים שפעלו באירופה ובארצות הברית, בהם אמני אסכולת פריז היהודית, הריכוז הגדול בעולם של אמנים יהודים פולנים, עבודות של אמנים ארץ-ישראליים וישראלים מוכרים.

תצוגת הקבע החדשה היא הזדמנות לפגוש יצירות נבחרות מתוך אוסף המשכן, אחד מאוספי האמנות היהודית והישראלית החשובים בעולם, להתוודע לסיפור תולדות המוזיאון ולשורשיו הנטועים עמוק בחזון החלוצי והציוני של מייסדי קיבוץ עין חרוד ולהתרגש מהבחירה מעוררת ההשראה שלהם באמנות כדרך חיים.

בעת בה נאבקו המייסדים על קיומם הפיזי ומימשו בזיעת אפיים ובעמל יומיומי את רעיון ההתיישבות, הם הציבו לנגד עיניהם את הרעיון, כי בכוחה של האמנות לעצב את היחיד והחברה. בתחושת אחריות היסטורית לרעיון הציוני, למסורת ולזהות היהודית הם טבעו את אמרתם כי "חיינו מחייבים אמנות!" (דוד מלץ) וכי "הצמא לרוח הוא גם יראה טעם בעבודתו" (אהרון ציזלינג)
"בייסודה של עין חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. […] כי בניין האמנות – הוא גם בניין החיים בתוכנו". (חיים אתר, הוגה המוזיאון ומקימו)
המשכן לאמנות עין חרוד נחשב לאחד משלושת המוזיאונים לאמנות הטובים והגדולים בישראל.
ראשיתו ב"פינת אמנות" שנפתחה בצריף האטליה של חיים אתר – אומן ומייסד המוזיאון בשנת 1938. עשר שנים לאחר מכן, בשמחת תורה תש"ט, 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נחנך בניין הקבע, המבנה המוזיאוני הראשון שנבנה בישראל המהווה מופת של תכנון אדריכלי. הביקור במשכן ובתצוגת הקבע החדשה מציע לכל אחד ואחת מפגש בין עבר ועתיד, העמקת שורשים וזיקה להגות ולערכי היהדות לדורותיה באשר למקומו של האדם בעולם. זהו גם הבסיס עליו מושתתת תצוגת הקבע בהתיכה בין קצוות: אמנות ומורשת יהודית אל מול אמנות וזהות ישראלית, העיירה היהודית אל מול הקיבוץ, פליטים ועולים, קודש וחול.

מימין למעלה: לוסיאן פיסארו, הדרך הישנה, קוטניאק, סוף המאה ה-19 | חנה אורלוף, אם וילד, 1924| ארתור מרקוביץ, בית הכנסת, סוף המאה ה-19
מימין למטה: מיכאל גרוס, ללא כותרת , 1999 | יהושע זמיר, קיבוץ 1970 | ראובן רובין, הפלמחניק, 1948

התערוכה מוקדשת בהערכה ובהוקרה לאנשי עין חרוד איחוד ומאוחד לדורותיהם, ולכל מי שמפעמת בהם אהבה למעשה ההתיישבות הציונית, לאמנות ולהיסטוריה, שנוצרה בידי חולמים ומגשימים שביקשו לעצב עם במולדתו.
דילוג לתוכן