פתיחת התערוכות: 8.9.23
צביקה לחמן | פנים אל פנים | אוצר: יניב שפירא
כותרת תערוכתו של צבי לחמן, "פָּנִים אֶל פָּנִים", משקפת את ריבוי פניה ומשמעויותיה של יצירתו: פנים לנוכח מי? פנים אל מול האל? מול פני אנוש? ואולי לנוכח האין?
שלוש העבודות הניצבות במרכז התערוכה – עקדה (1983–1990), אייכה (2002–2003) ונשיאה (2013–2014) – משמשות כאבני דרך בפענוח יצירתו של לחמן. בשלושתן אפשר לזהות התמודדות עם נושא הפייטה בראי מקורותיו היהודיים. כל אחת מהעבודות מאפשרת למתבונן לעקוב אחר הפיסול שלו כמהלך כפול: במוקד הפסל ניצבת תמיד דינמיקה אנושית, בחתירה להבנת מקומו של האדם בעולם, אך בד בבד הפסל נתפס כמרחב של יחסים מופשטים היוצרים מקום.
בנוסף, מוצגים בתערוכה פסלי ראש, שהתגבשו במשך עשרות שנים ומתפקדים בהצבה הנוכחית כצופים דוממים או כעדים אילמים למופעים של עקדה, פייטה ולידה. במחוות האנושיות ובמבטים הבוקעים מהם, ראשים-עדים אלה מחזירים מבט לצופה, הנעשה גם הוא לאחד העדים. התמודדות עם ראייה ועיוורון נוכחת גם בציורים גדולי הממדים המוצגים בתערוכה, וכן בעבודה מה לא ראינו? שנוצרה בהשראת ציורו של פיטר ברויגל האב, משל העיוורים (1568) והתגבשה לקראת התערוכה הנוכחית.
חיה גרץ-רן | אל תלכי רחוק מדי: עבודות 1980–2023 | אוצר: שרון תובל
תערוכה רטרוספקטיבית של חיה גרץ-רן המשקפת ארבעה עשורים של עשייה בשדה האמנות הישראלי. במרכזה עבודות המתייחסות לתפיסת העולם הציונית-החלוצית שעל ברכיה גדלה והתחנכה, וקושרות את עשייתה לסיפור הישראלי הקולקטיבי. התערוכה מאפשרת התבוננות חדשה במעשה הציור של גרץ-רן ובשינויים שחלו בו לאורך השנים: מציוריה בצבע מים, שהוצגו לראשונה ב-1980; דרך ציורי הטמפרה שהתפתחו במחצית השנייה של שנות התשעים והציגו שילוב מרתק בין דמויות ארץ ישראליות מוכרות בהשראת המאסטרים הגדולים המערביים; עבור בציורי השמן מתחילת שנות ה-2000, שאפשרו העמקה טכנית וחומרית; ועד לסדרות האידיאולוגיות משנות האלפיים ואילך, שבמרכזן חלוצות, שומרות ואחיות רחמניות.
רבות מהדמויות של גרץ-רן מצוירות בחזרתיות ובכמה גרסאות, וזאת מתוך שאיפתה להסיר את הגלד מהפצע ולהציג פרספקטיבות שמתוכן ייוולדו תובנות חדשות. ציורים אחדים מציעים זום-אין ואחרים חותכים את הפריים, משחק המאפשר לה לקיים דו-שיח עם המתבונן ולהעביר מגוון מסרים. יצירתה של חיה גרץ-רן מנסחת נרטיב פמיניסטי אמיץ ומתוחכם, מפרקת הבניות של גבריות ומציעה קריאה ביקורתית חדשה ושונה של מיתוסים וסמלים לאומיים ומגדריים.
זהר טל ענבר | בזיליקה קיבוצית | אוצרת: עינת סיני פסטרנק
זהר טל ענבר (נולדה 1964, קיבוץ מזרע) החליטה לעשות מעשה, לצאת מאזור הנוחות שלה כאמנית המתמחה בציור פיגורטיבי של טבע דומם, דיוקנאות ונופים, ולערוך מחקר פעולה (תוכנית המשלבת תכנון, איסוף וניתוח נתונים שיטתי, עשייה ורפלקציה) באזורים ישנים חדשים: שורשיה כבת קיבוץ, שמהם התרחקה לאורך השנים. במסגרת עיסוקה בביוגרפיה של משפחתה, ובפרט זו של הוריה, מצאה עוגן רעיוני וחזותי אצל שני אמנים: אברהם אמרנט (טושק) מקיבוץ מזרע, שממנו הושפעה עוד בילדותה, ואברהם עומרי מקיבוץ שער העמקים, שאליו התוודעה בחייה הבוגרים. היא נמשכה לנטייתם לפרק ולחבר מחדש את האובייקטים מושאי עבודתם, וזו השפיעה רבות על אמנותה, שמהותה חיבורים בין עולמות שונים המתלכדים תחת מכחולה. ביצירתה הנוכחית היא מכליאה לראשונה בין מקורות קלאסיים אירופיים, שהיו השראה לעבודתה עד כה, ובין תכנים איקונוגרפיים קיבוציים. היא מפגישה ביניהם על גבי בדים מתוחים המוצבים בחלל בחצי גורן – קומפוזיציה קיבוצית ומיתולוגית לכשעצמה.
