התערוכות הבאות

בת קול, מבטים באמנות הישראלית
פתיחה: 10.6.21

סיפורה של האמנות הישראלית – מקורותיה, השפעותיה, זהותה וזרמי העומק המעצבים אותה – עולה על סדר היום במחזוריות קבועה. לפני כמה חודשים נפתחה תצוגת הקבע של אוסף המשכן לאמנות, והצטרפה לדיון הדינמי והמתחדש במוזיאונים הגדולים בירושלים ובתל-אביב, בין השאר באמצעות תצוגות של אוספי האמנות הישראלית שנפתחו בהם בעשור האחרון.

אשכול התערוכות הנוכחי, המשתרע על פני מרבית אולמות התצוגה במוזיאון, מוקדש גם הוא לתולדות האמנות הישראלית. בתוך המרחב הפועם של המשכן לאמנות – המציף שאלות הנוגעות למרכז ופריפריה, קנון ואלטרנטיבה, רציפות ומרד, חללי תצוגה מוסדיים ואלטרנטיביים, ומוטיבציות אמנותיות, מחקריות, כלכליות, פוליטיות ואחרות – מושם כאן דגש על קולו של האמן. התערוכות, המוצגות לצד תצוגת האוסף, מציעות התבוננות, הרהור ומחווה, יותר מאשר נקיטת עמדה או אמירה מוחלטת.
הפרויקט "שיחות באמנות הישראלית" של דוד וקשטיין כולל עשרות שיחות מוסרטות עם אמנים, הפורשות מניפה רחבה של "אחורי הקלעים" של יצירת האמנות המקומית.
"קינת הקנון" היא תערוכה קבוצתית של חמישה אמני "חממת פיס" שהתמודדו עם סוגיית הקנון של האמנות הישראלית מנקודת מבט אישית.
התערוכה "הבחירות של ברטה" מבליטה את טעמה האמנותי של הגלריסטית ברטה אורדנג, שניסחה בדרכה אמירה על אמנות שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים.כל אחת מהתערוכות הללו מוסיפה נדבך משלה לפסיפס רב הפנים, התהודות והמשמעויות הקרוי "תולדות האמנות הישראלית".

קינת הקאנון
אמני חממת הפיס: אייל אסולין, שירה גפשטיין, ליאב מזרחי, ניצן סט וישי שפירא קלטר
אוצרים: ד"ר אלעד ירון, יניב שפירא

התערוכה שלפנינו היא תולדה של חממת אמנים בהשתתפות אייל אסולין, שירה גפשטיין, ליאב מזרחי, ניצן סט וישי שפירא קלטר, שהתקיימה במשכן לאמנות, עין חרוד והוקדשה לתולדות האמנות הישראלית. חמש התצוגות שלפנינו התגבשו בשנה האחרונה, במהלכה קיימו המשתתפות והמשתתפים מפגשים ושיחות עם אוצרים, חוקרים ואמנים משדה האמנות המקומי. בתהליך העבודה עלו אצל כל אחד מהמשתתפים שאלות לגבי זיכרון ושכחה, חיפוש אחר תיקון, ריפוי ושינוי. צירופם של שלל הקולות האינדיווידואליים מקבל ביטוי גם בטקסטים המלווים את התצוגות, שנכתבו על ידי האמנים ומפנים את תשומת הלב לרובדים משותפים שניכרים בהם משא של כאב, של אובדן ושל טראומה, אמניות נשכחות, פעולות אגביות, מקומיוּת מתכלה או רגע שקפא בזמן. גם אם התשובה לשאלה "האם תוצאות החממה מייצגות את האמנות הישראלית" לעולם תהיה חסרה, האיכויות המשותפות שהתנסחו כאן מבליטות את האישי והביוגרפי כערכים חיוניים בעיצובו של הקולקטיבי, השיתופי והמקומי.
ד"ר אלעד ירון, יניב שפירא
Custom
אייל אסולין | שכבות
אדם, ובפרט אמן, אינו יכול להיות "נטול תרבות". לאורך ההיסטוריה עבדו אמנים לצד אמנים אחרים ושוליות אמנים; עולם האמנות נישא על גבו של האמן אשר עומד על כתפיו של המאסטר שלו או של האמן שקדם לו והשפיע עליו. בארבעת הציורים הגדולים המוצגים בתערוכתי נראית דמותה של בתי, המגלמת דמויות של ילדים שמתחזים ליצירות אמנות ישראליות קנוניות או מגיבים להן. הפאתוס הפרפורמטיבי של התנוחות מייצג את דור האמנים הבא, המושפע מסביבתו. הדמויות כולן עוטות מסכות פנים (מסכת סקי/שודדים) זהובות ועטורות תכשיטים אוריינטליים, וזהותן הקונקרטית נותרת אפופת מסתורין. המסכה מעלה אסוציאציה שלילית ומעוררת רתיעה ואף בעתה בנוגע לכוונותיה של הדמות המסתורית המחופשת ליצירת אמנות. כך גם החלל שהוא רווי מתח שבין גלוי ונסתר, שחור וזהוב, מאיים ומגוחך.
ביטוי לרעיון כי תולדות האמנות הן שרשרת אמנים הניצבים זה על כתפיו של זה, סך שלם המתפתח ומשתנה ללא הרף, ניתן לראות בציור המתייחס לפסל שלי מוטי (2019) – פסל שהוא אבולוציה של נמרוד של יצחק דנציגר, ושמשתקפים בו גם תיאורי דמויות כמו משה או הרצל באיוריו של אפרים משה ליליין כמלכים אשוריים. הפנתר השחור הניצב על עמוד רומי לבן קטום מתפקד כשומר האמון על אסופת היצירות היקרות של ה"מלכות" – קנון האמנות העכשווית. הוא משקף את ההשפעה הבלתי נמנעת, ארוכת הטווח והטעונה היסטורית שלו על תהליך היצירה שלי בסטודיו, ומצביע על "התנהגותה" ההולמת של האמנות העכשווית כלפי האמנות שקדמה לה וכלפי זו הסובבת אותה.
אייל אסולין
-פרט-מתוך-טריפתיכון-המרכזי-שמן-על-בד-2022-Custom
שירה גפשטיין מושקוביץ | משא: רוֹעָה, פרש וכלבה לבנה
העבודות בתערוכה עוסקות במוטיב הנשיאה באמנות הישראלית, לרוב בהקשר של מערכות יחסים משפחתיות – תנוחות הרמה, הנפה ונשיאה, וכן תיאורים של מצבים אינטימיים בין נושא לנישא, בין קורבן למקרבן, ושל יחסי הכוחות המתהפכים ביניהם. בעבודה הלב, בעקבות ראובן רובין הופך הזוג כהה העור מפירות ראשונים (1924) של רובין לזוג לבן הנושא עוללה בהירת שיער. מאחוריהם מופיעה סצינה מתוך הציור ההליכה לעקדה (1985) של אלי שמיר – אם ואב צועדים למזבח עם בנם הצעיר, הנושא עצים שנועדו להבערת האש להקרבתו שלו – המעלה ביקורת על עצם התא המשפחתי.
הטריפטיכון גב החמור מתבסס על הגאומטריה הסימטרית של מיכל נאמן בשילוב עם האלכסוניות הדינמית של נחום גוטמן. ראשית ההיסטוריה המשפחתית שלי בארץ בשנות העשרים, בתקופה שבה צייר גוטמן את הפרש הערבי על הסוס הלבן (1926), והיא מתועדת, בין היתר, בתצלומים של אבי הנישא על כתפי אחיו בילדותם, ושלי כילדה הנישאת על כתפי אבי. פרישת הידיים והשה הנישא אל המזבח מאזכרים את הצליבה הנוצרית ומסמלים פן נוסף של קורבנות – שילוב בין כוח וחולשה. דימוי כלב הזאב הלבן מלווה את עבודתי מזה זמן. הנשים הנושאות כלבה על כתפיהן בעבודה זו מציגות כפילות נשית: אמהית ועמלנית מול ציירת ורוחנית. קונפליקט זה מתבטא גם ברוכב על החמור שבמרכז הטריפטיכון, המצוטט מתוך עבודתו של אסד עזי, משיח (2022). החמור מסמל עבודת כפיים וגם תקווה לגאולה, שכן על פי המסורת המשיח עתיד להופיע רכוב על חמור לבן.
הפיסול המוצג בתערוכה, העשוי מספוג ירוק ורך, הוא פרשנות שלי לפסלי עץ ואבן חמורי-סבר העוסקים בנשיאה. הפסל הנושא בסבל (1948) של קוסו אלול מתאר אדם הנושא אבן על גבו כדימוי לסבל האנושי. דמות אם וילד, עבודה מוקדמת של מנשה קדישמן (1960), היא תיאור כמעט מופשט, גאומטרי וברוטליסטי. הציפור שנושא ראש האישה בבת יתרו (1948) מאת קוסו אלול מרמזת על שמה של הדמות המתוארת, ציפורה.
שירה גפשטיין
-פרט-מתוך-טריפתיכון-המרכזי-שמן-על-בד-2022-Custom
ליאב מזרחי | צדקה תציל ממוות

יֵשׁ רַבּוֹת כָּמוֹנִי: בּוֹדְדוֹת וְנוּגוֹת,
הָאַחַת כּוֹתֶבֶת שִׁירִים, הַשְּׁנִיָּה מוֹכֶרֶת בְּשָׂרָהּ,
הַשְּׁלִישִׁית מְרַפְּאָה רֵאָתָהּ בְּדָווֹס,
וְכֻלָּנוּ שׁוֹתוֹת בַּצָּמָא אֶת הַכּוֹס הַמָּרָה.
(לאה גולדברג)

כאמן וכאוצר אני תר אחר השוליים, אחר הנעזב, המודר והנשכח, ומבקש להאיר אותם. בתערוכה הנוכחית אני מתחקה אחר אמניות נשכחות מישראל ומפלסטין, שכמעט אינן נזכרות בכתבי תולדות האמנות המקומית ולרוב לא הוצגו במוזיאונים, לפחות לא עד שנות השבעים של המאה העשרים. גם בין אלו שפעלו לפני שנות השבעים, מוזכרים שוב ושוב אותם שמות, כמו לצאת ידי חובה.
בתערוכה מונצחות ומוצגות אמניות שפעלו בתקופת המנדט הבריטי, ולאחר מכן במדינת ישראל ובפלסטין. זהו דור המייסדות של האמנות המקומית, בנות דתות ולאומים שונים, שכל אחת מהן ניסתה, בדרכה, לבטא את עולמה. הן לא היו רק יוצרות אלא גם פעילות חברתיות ופוליטיות, זכו בפרסים והיו שותפות להקמה של מרכזי תרבות. הצגתן כאן עונה לצורך שחשתי לתקן את סיפור ההיסטוריה המקומית, שעוצב כנרטיב הגמוני ופטריארכלי, כמו גם לפחד אישי מפני שכחה.
במהלך השנה האחרונה עליתי לקבריהן של חלק מהאמניות. רבים מהם מתפוררים, בחלקם צבע האותיות כבר נמחק או נטמע באבן, כאילו זו ינקה את הדיו ומחקה את ההיסטוריה. מהביקורים הללו נבעו תהליכי היצירה. שם נולדו נרות הנשמה המוקדשים לכל אמנית בשמה; כיסויי הקברים המגולגלים, שהם מעין שמיכות ניחום; ואבני זיכרון, כאות ציון – הינני כאן בשבילך. אני זוכר.
התערוכה היא שילוב של פעולת הנצחה מנחמת ואוצרות אקטיביסטית, שכללה רכישה ואיסוף של יצירות האמניות המוצגות כאן, חלקן לראשונה. דרך סיפוריהן ביקשתי לשקף את ההיסטוריות החופפות של התרבויות במזרח התיכון. עם היוצרות שעבודותיהן מוצגות בתערוכה נמנות האמנית סופי חלבי, חלוצת האמניות הפלסטיניות, שפעלה ויצרה בירושלים; ויולט ציטרון, שפעלה גם היא בירושלים בשנות השלושים; אנני נוימן ובת זוגה, בתיה לישנסקי; וכן חנה טברסקי, לואיזה וילהלם, שלומית חרמוני-אברהם, גרטה וולף-קרקאור ועוד. היצירה והאוצרות בתערוכה שזורות זו בזו, כמחוות של הערכה, זיכרון וכבוד.
ליאב מזרחי
-ניצן-סט-2022-סטילס-מתוך-וידיאו-צלם-טל-בדרק-2-Custom
ניצן סט | איפה היית בין 24 במאי ל-15 ביוני*
בתערוכה מוצג רגע בזמן של תולדות האמנות הישראלית, המחבר בין קנון קולקטיבי לביוגרפיה הפרטית שלי. זהו חתך הקשור בחיים שלמים, בשנה, בחודש וברגע בודד: מותו של אחי. אירוע אישי שלי, המקודד באמצעות יצירות של אחרים ומסמן מצב של אלם, שבו המילולי הופך לחזותי.
הקפאת אותו רגע בזמן והחיפוש אחר קורות אותו היום בעיתונות ובתרבות פרשו בפניי את תולדות האמנות כמנסרה; פרישה הכוללת מנעד רחב של עבודות אמנות – החל ביצירות מופת, עבור בעבודות בוסר וכלה בתערוכות שהוצגו באותו יום ונחשבו לתערוכות שוליים. עליהן נוספו שטף ביקורות אמנות, יצירות של אמנים מרחבי העולם שהציגו אז בארץ ודיווח על תקנות הקשורות להוראת האמנות באותה תקופה. כל אלה יחדיו מצביעים על רגע התעצבותו של קנון.
בצלילה לשנות השמונים באמנות הישראלית, חשתי שהמושגים היחודיים החוזרים בתיאורי התקופה תואמים את חוסר האוריינטציה שלי באותה עת: "השנים הנעלמות", העשור של ה"פוסט", האוצר-היוצר וכו'. במסע אל התערוכה הנוכחית חוויתי את הגרוטסקה, את החיבורים הבלתי אפשריים המתנוססים זה לצד זה בעיתון – שמחות, פרסומות, מודעות האבל ואירועי אמנות. הבחירה לגולל את הקנון דרך הרגע הפרטי חשפה בפניי הן את תביעתו להיות מוסכמה קולקטיבית והן את היותו תמיד חלק מחוויית המתבונן האישית.
ניצן סט
* שם התערוכה לקוח מתוך פרסומת לפסטיבל ישראל, 1986.
י. ש. קלטר: פרוזדור לנוף מעורפל
זוהי תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של י. ש. קלטר, ובה סדרת ציורים חדשה כמו גם מקבץ של "אובייקטים אוצרותיים" מהשנים האחרונות. י. ש. קלטר, שמאז 2017 מפעיל גם חלל תערוכות נודד בשם "וינטלטור", טבע את המונח "אובייקט אוצרותי" לתיאור פעולתו האוצרותית כמדיום אמנותי.
היצירה התבונה מערערת על הקדושה (1935–2021) נראית כלוח מודעות של מוסד מדיני מיושן. אובייקט אוצרותי זה, שהוצג לראשונה כאובייקט יחיד בתערוכה של י. ש. קלטר במכון הצרפתי בתל-אביב, הוא כתערוכת רישום קבוצתית דחוסה של טובי הציירים הישראליים שפעלו ונפטרו במאה העשרים. הרישומים המשמשים כחומר גלם ביצירתו של י. ש. קלטר אימהיים באופיים ומתארים דימויי אישה או גופים במעבר. במהלך 2020 ו-2021 השתמש האמן בתקציב התערוכה לרכישת הרישומים הללו במכירות פומביות בשוק המשני של האמנות התל-אביבית, מעזבונות בצפון הישן של תל-אביב וממרתפים עבשים ברחוב בן יהודה. הרישומים שימשו כקישוטים בחדר עבודה, בסלון או במשרד, וסיפורם חף מממלכתיות. נוכחותם היא עדות לחיים בבית, במרתף, בבוידעם או בארגז מאובק. דפיהם התעופפו ברוח המאה העשרים. הניירות המוצגים בתערוכה ספגו את כתמי הזיעה של העולם. כשמתחמם, הם מצהיבים, כשלח, הם דוהים, מעבישים, מתפרקים, מוכתמים או מתכלים. הם מתפוררים תוך כדי מעבר מיד ליד בין סוחרים. אלו עבודות שיוצריהן לא ראו בהן יצירות מאז'וריות גם בעת שנוצרו, אפילו אם הם עצמם נחשבו לאמנים מאז'וריים. עבודות אמנות מסוג זה נתפסות כ"נחותות", ועל כן הפכו לשאריות אומללות, סימנים של פעולה אגבית, מחשבה, מחווה או זיכרון של מפגש; סימן לחיים שהיו ואינם עוד. את כל אלה אסף י. ש. קלטר לכדי אובייקט אוצרותי אחד, הממשיך את עיסוקו בהגדרות מקובלות המבדילות בין תפקידי האמן, האוצר והאספן, בערעור עליהן או בקשירתן יחד.
הסדרה ח"י ציורים שאיש לא יראה (2021–2022) כוללת 18 ציורי שמן מופשטים ועכורים בקנה מידה קטן ובגודל אחיד של 40x50 ס"מ. י. ש. קלטר צייר אותם על בדים הנמכרים לציירים חובבים, והם ממוסגרים בעץ הצבוע בפוליטורות שמהדהד ריהוט וינטג' כמו גם סגנונות ציור שהיו אופנתיים במערב לאחר מלחמת העולם השנייה. הציורים עשויים בפורמט קטן ואופקי של תמונות נוף, אבל לא מתארים נוף קונקרטי אלא אקלים מקומי – מערבולות של נפש קודרת, אנרגיה של שמש צהובה, צמחייה מיובשת בשרב כבד, במלחמה ובחורבן. המשטחים בנויים משכבות דקות ורבות של צבע שמן, בטכניקה של רטוב על יבש ורטוב על רטוב. זו סדרה אינדקסלית, שבעת עשייתה נמצאה מעבר לגבולות השפה ולחוקיה, המנסה ללכוד את הווייתה של נשמה. רובה צויר כשהאמן היה בהתקף חרדה ודיכאון ממושך, שממנו הוא סובל בכל קיץ מאז שלחם בקרב על ע'נדוריה במלחמת לבנון השנייה.

דוד וקשטיין
שובר שתיקה
אוצר: יניב שפירא

הביוגרפיה האמנותית של דוד וקשטיין שזורה מראשיתה במרחב שבין התכנסות בסטודיו ויציאה ממנו, בין ציור (המונח שבו הוא משתמש לתיאור פעולותיו העצמאיות כאמן) ובין אמנות חברתית ושיתופית. וקשטיין פעל במסגרות שיתופיות שונות, בהן הגלריה השיתופית אחד העם 90 בתל-אביב בראשית שנות השמונים, קבוצת "רגע" בשנים 1985–1988 ומוזיאון האמנים הבין-לאומי בפולין בשנים 1993–1995. ב-1978 הקים את הסדנה לאמנות ביבנה, שבה התקיימו מפגשים בין מורי אמנות ונוער מקומי ככר פורה לרעיונות חברתיים וחינוכיים. מ-1995 ואילך הקים סדרת מסגרות חינוכיות ליצירת אמנות, במרכזן "רשת – תחנות לאמנות עכשווית", תחילה בסטודיו שלו בשיכון המזרח שבראשון-לציון ולאחר מכן באופקים, ברמלה, בלוד, ברהט ובנצרת. התלמידים במסגרות אלה יצרו יצירות משותפות עם וקשטיין ועם אמנים נוספים, וכונו "נבחרות ציור".
מראשית שנות התשעים של המאה העשרים צילם וקשטיין שיחות עם אמנים מרכזיים בשדה האמנות המקומי, פרויקט שהיה המשך טבעי לעבודתו. השיחות התקיימו במסגרות החינוכיות השונות שבהן לימד, ובעבודת התחקיר וההכנה נטלו חלק תלמידים יהודים וערבים מ"תחנות האמנות" שהקים. בתחילת 2015 עלה לאוויר האתר דוד וגוליית: שיחות על אמנות בכתובת davidandgoliath.co.il – ובו אוסף של סרטי שיחות, בשלושה פורמטים: טיזר (30 שניות), תקציר (5-10 דקות) וחומר הגלם המלא (כשעה). במאגר יותר מאלף שיחות מצולמות; פנורמה רחבה של כמה דורות באמנות הישראלית בשלושים השנים האחרונות, בהן גם שיחות עם אמנים שהיה זה הריאיון האחרון שלהם בטרם הלכו לעולמם.
הסרט אסיפה כללית (2010), שמוצג כאן, כולל שיחות על פעולת הציור עם 53 אמנים. הסרט צולם ב"תחנה לאמנות עכשווית רמלה" בפברואר 2010, במרתון שיחות שנמשך ארבעה ימים. זהו מעין מונולוג מתמשך שבו נידונים תהליכי עבודה ציוריים, טיפול בשפה, פתרונות טכניים, שיטות עבודה, נושאים לציור, המניעים לציור, לימוד של ציור והתמודדות של ציירים במציאות פוליטית וחברתית בישראל. העדויות העצמיות הן גם מעין דיוקנאות עצמיים, ובצירופן הן משרטטות במידה רבה את "אחורי הקלעים" של האמנות הישראלית.
מאחר שווקשטיין הוא היוזם, הבמאי, המפיק והעורך של הסרטים, אפשר לראות בהם לא רק תיעוד, אלא גם עבודות אמנות. בתערוכה הנוכחית מוצג פרק זה ביצירתו לראשונה בתצוגה מוזיאלית. בסרטים שלפנינו האמנית והאמן – ולא עבודותיהם – הם הניצבים בחזית, והצבה זו משרטטת את סיפור המסגרת של היות אמן בישראל, על כל המתחים, המבוכות והאתגרים הכרוכים בכך.

הבחירות של ברטה
אוסף
אוצרים: רונית שורק, יניב שפירא

BU_124_0561_Gross_edited-Custom

מיכאל גרוס,
בלי כותרת, סוף שנות ה-60
צבעי-שמן על בד

צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

תערוכה זו מגוללת את קורותיה של בעלת הגלריה ברטה אורדנג (2001-1912) באמצעות מקבץ עבודות איכותיות ששמרה לעצמה. היצירות, בהן כאלה שמוצגות כאן לראשונה, משקפות את בחירותיה, את התקופה בה פעלה ואת השיח הער של נושאי דגל ההפשטה המצמצמת שקמו אחרי המופשט הלירי של אמני "אופקים חדשים". לפעילותה הגלריסטית של אורדנג נודעת השפעה מיוחדת על עיצובה של האמנות הישראלית בתקופה המדוברת. צעדיה בתחום האמנות, שהחלו בירושלים באמצע שנות ה-50, כשפתחה את גלריה "רנה", הרחיקו עד ניו-יורק והסתיימו בסוף שנות ה-90 בירושלים.
אורדנג השכילה לזהות ולטפח אמני אוונגרד צעירים, ביניהם בני אפרת, פנחס כהן-גן, יהושע נוישטיין ומיכאל גיטלין, שהיו לימים לדמויות מרכזיות באמנות הישראלית. כיוון שהיתה סמוכה ובטוחה שאיכות יצירתם של אמני הגלריה - ביניהם גם זליג סגל, מיכאל גרוס, משה קופפרמן ומיכה אולמן - אינה נופלת מזו של אמנים בינלאומיים, החליטה על קפיצה נחשונית לארצות-הברית כדי לסלול שם את דרכם. הניעה אותה אמונה ציונית יוקדת, שאותה בחרה להגשים באמצעות גלריה שהקימה בלב מנהטן ונועדה לקדם יצירה ישראלית איכותית.
בשנות ה-60 ירשה ניו-יורק את מקומה של פריז במפת האמנות העולמית ופרחו בה תנועות חדשות דוגמת המינימליזם והאמנות המושגית; לפיכך ראתה בה אורדנג קרקע הולמת לספיגת האיכויות המיוחדות שמאפיינות את האוונגרד הישראלי.
פעילותה החלוצית של אישה לבדה, בלא גב כלכלי בתקופה ששררה בארץ הגמוניה גברית מובהקת (גם) בתחום האמנות, היתה בבחינת פריצת דרך גאוגרפית, אידאולוגית ותרבותית.
זהו המשך לתערוכה "ברטה אורדנג: גלריה משלה" שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 2020 - 2021

משה קופפרמן,
בלי כותרת, 1990
צבעי-שמן, גיר שמן, גרפיט והעברת דיו

צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

בני אפרת,
בלי כותרת, 1972
הֶדבֵּק; הדפס-רשת על שכבות נייר עיתון חתוך

צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

דילוג לתוכן