בועט בדלי

יונתן גולד / בועט בדלי

שורשים ביוגרפיים בקיבוץ, אתוס "ישראל היפה", זיקה לתולדות האמנות הישראלית ותפיסת הציור כחלק מהמהלך הגדול של המודרניזם המערבי – יונתן גולד שואב את דימוייו מכל אלה, כמו גם ממקורות מיידיים כגון אינסטגרם, סדרות טלוויזיה ומראות רחוב מקריים.
ההתבוננות במכלול יצירתו של גולד מבעד לפריזמות אלה מאפשרת להבין אותה כדיאלקטיקה בין המשכיות ומרד. העבודה בסדרות, כגון אלו המוצגות כאן – "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה" – מאפשרת לו ליצור וריאציות שונות על נושא אחד, וכן לעסוק בכמה נושאים במקביל לאורך זמן.

רבים מציוריו של גולד עוסקים ביחסים בין אנשים ובמקומו של היחיד – למשל, הצייר – כחלק ממערכת או מקבוצה. יחדיו, היחסים המתוארים משרטטים תפיסה מקיפה, שאותה הוא מכנה "חילוניות מקומית". גולד מתמקד ביחס בין הגוף לבין סביבתו הפיזית והיומיומית: לעיתים תכופות, הוא ממקם את גיבוריו בחללי פנים (חללים ביתיים, משרדים, מקלחות ציבוריות); במקרים אחרים, הרקע להתרחשות מופשט, ומאופיין רק במרומז כמרחב אורבני או כנוף פראי.
מתח נוסף ניכר בבחירה של גולד לפעול כ"צייר-צַבָּע", כפי שהוא מעיד: "אני תופס את הצייר כחלק מגילדה של בעלי מקצוע. ההיבט הטכני מרכזי לפעולת הציור.
אני אוהב את הצבע, את הפיזיות שלו". מכאן גם אפשר להבין את חתירתו לשפה אמנותית כתהליך ממושך של ניסוי וטעייה. גולד נאחז בערכי ציור מסורתיים, תוך חיפוש אחר צבע ומצע שיעלו בקנה אחד עם הנושאים שמעסיקים אותו. מאז 2010 הוא מתקין בעצמו את מצעי הציור שלו – בונה את מסגרות המתיחה, מותח עליהן את הבדים, מושח אותם במצע של גרוּנד, ואף מייצר את צבעיו במו ידיו מתערובת של דבק, שעווה קרה (Cera Colla) ופיגמנטים. תערובת זו יוצרת פני שטח שטוחים ונטולי ברק, ומבליטה את איכויותיו של הפיגמנט הטהור. המסגרות הציוריות המאורגנות לכאורה שמציב לעצמו גולד הן שמאפשרת לו גם פרשנות רדיקלית למעשה הציור, שנאחזת במקרים רבים בחלקי, במתפרק ובמתפשט כערכים העומדים בפני עצמם.

mufal-hapis_english_-omed_2018-Custom
הורדה
דילוג לתוכן