קבוצתי

מאז האינתיפאדה האחרונה, למעלה מארבע שנים, הולכת ונעלמת הקדרות הפלסטינית המסורתית בחברון. מסורת זו פעלה כ-600 שנה והיא מבוססת על שיטות עבודה מסורתיות האופייניות לחומרי המקום ואופיו הצורני, תוך העברת האינפורמציה המקצועית במשפחה, מאב לבן כפי שאופייני לקהילות מסוג זה.
עד לפני ארבע שנים היתה חברון המרכז הגדול לקרמיקה במזרח התיכון ומוקד להתעניינות בין לאומית כמרכז של קדרות מסורתית. באותה תקופה פעלו בה כ-80 סדנאות, 50 מהן מסורתיות (רובן בתי אב של משפחת אלפאח'ורי) ו-30 מהן משלבות טכנולוגיות מודרניות יותר. חשוב לציין כי ב-30 השנים האחרונות התפרקו ונעלמו קהילות רבות בעולם שעסקו בקדרות מסורתית, בד"כ בשל העדר יכולת להתמודד עם החידושים הטכנולוגים והיבוא הזול, או בשל חוסר רלוונטיות לשווקים המקומיים שבהם פעלו. דווקא בסדנאות הקרמיקה בחברון הייתה עשייה תוססת ואפילו פריחה (עד לפני כארבע שנים כאמור), מתוך יכולתם של הקדרים להתאים עצמם לשוק המקומי ולתמורות שחלו בו.
מאז שהחלה האינתיפאדה האחרונה נסגרו הסדנאות בזו אחר זו והקדרים מוצאים עצמם מתפרנסים מעבודות מזדמנות.
כך אנו עדים לגוויעתה של תופעה תרבותית ייחודית, שהתפתחה במשך 600 שנה באזור, והפכה למרכיב משמעותי ומבנה זהות של הסביבה האסתטית שלנו (ג'ארות, כדי משתלות, "קרמיקה ארמנית" וכו') וכעת נמצאת בסכנת העלמות כ"תופעת לוואי" של הכיבוש.
מטרת התערוכה היא לערוך מחווה לקדרות הפלסטינית המסורתית בחברון, להעלות את הנושא בציבור שוחרי האמנות בישראל. אנו מרגישים, כקולגות, שלא נוכל לעבור בשתיקה על הרס תרבותי זה, שעל פניו יכול להיחשב לשולי במסגרת ההרס הכולל שגורם הכיבוש לכל הצדדים בסכסוך הישראלי פלסטיני.
התערוכה, שבה משתתפים שלושים ושלושה אומנים ישראלים, תיחשב למקרה מבחן המראה כיצד נהרס נדבך תרבותי חשוב במרקם חיינו שכלל לא מגיע למודעות הציבור.