יש לי מה לעשות עם זה

רות שלוס

יש לי מה לעשות עם זה

אוצרת: גליה בר אור

מאי-אוגוסט 2014

תערוכת זיכרון במלאות שנה לפטירתה

העבודות של רות שלוס הפכו לחלק מחייהם של רבים ועשו את דרכן אל לב הציבור. אלא שרות שלוס מעולם לא העמידה את עצמה במרכז, לא השתייכה לתנועות אמנות מובילות ולא קיבלה גיבוי מלב־לבו של ממסד האמנות. שלוס גיבשה לעצמה שם ומעמד עצמאי. הציור שלה התמקד באדם ובנושאים חברתיים, גם כשציור מסוג זה לא היה אהוד בחוגי האמנות הגבוהה. ציוריה הוגדרו לא־פעם כמשתייכים למגמת "הריאליזם החברתי" – מושג שאיגד תחת כנפיו אמנים נוספים שהרבו לעסוק בהקשרים חברתיים, דוגמת נפתלי בזם, גרשון קניספל ואמנים נוספים. התבוננות בעבודותיה מבהירה את ההבדל המובהק בין רישומיה, המגלים יסוד ספונטני, אינטואיטיבי ואישי, לבין תוצרי הריאליזם הסובייטי הנשמעים למערכת חוקים נוקשה. בתערוכה מוצגות עבודות מסדרת "גמלים" הנותנות ביטוי לא סטריאוטיפי לתווי הפנים ולמבנה המיוחד של הגמל, המזוהה בדרך כלל עם תושבי הארץ הערבים ועם האזור. עבודה נוספת, "קרנף", הייתה תלויה־פרושה על קיר הסטודיו של רות שלוס וניתן לפרש אותה בהקשרים אקטואליים הנכונים לכל זמן. שלושה ציורים בתערוכה צוירו בהשראת נושאים ויצירות מפתח בתולדות אמנות: העלמות מאוויניון זקנות בהמשך לפיקאסו; חבישות: בעקבות ואן גוך, המאזכר את הדיוקן העצמי של האמן שהיה למיתוס וונוס זקנה המתכתב עם נושא קלאסי של עירומה שוכבת. ברדיקליות שבהצגת הזיקנה מאתגרת שלוס קונוונציות של נשיות, אמנות ויופי. היא מטמיעה באהבת האמנות ערנות אנושית ופוליטית ומערערת על תפיסת הזמן הסגורה של האמנות.

בתקופת יצירתה האחרונה עסקה שלוס בפרק האחרון בחיי אדם, הזקנה. קווי הרישום של
שלוס בציור נדמים לחריצים של שכבות גיאולוגיות, לקמטים עמוקים שהטביעו חיים בפני
האדם, והם ממלאים את הדף כולו ומבנים את הקומפוזיציה כנוף קדומים. האדם על חולשותיו,
עיוורונו ושבירותו, שתואר בעבודותיה של שלוס, בלי שום הנחות, מוצג כאן בנוכחותו האנושית
הסגולית באמצעות מבנה פניו: אדם שהוא חיים שלמים; פנים שהן מונומנט, ולו רק משום
היותם פני אדם.

תערוכה רטרוספקטיבית לרות שלוס המלווה בקטלוג מקיף התקיימה במשכן לאמנות עין חרוד בשנת 2006 באצירת טלי תמיר.

روت شولس، «هناك ما يمكنني فعله مع هذا »

معرض لذكرى مرور عام على رحيلها

تحوّلت أعمال روت شولس إلى جزء من حياة الكثيرين ونجحت في الوصول إلى قلب الجمهور. لكن
شولس لم تضع نفسها قط في المركز، ولم تنتسب لحركات فنية رائدة ولم تحصل على أي دعم من
قلب المؤسسة الفنية.
لقد بلورت شولس لنفسها اسماً ومكانة مستقلة. رسوماتها تمحورت حول الإنسان والقضايا الاجتماعية،
حتى وإن لم يكن هذا النوع من الرسم محبوبا في دوائر الفن الرفيع.
لقد وُصفت لوحاتها أكثر من مرة بأنها تنتمي لتيار «الواقعية الاجتماعية »-وهو مصطلح ضم تحت
جناحه فنانين آخرين تعاملوا كثيرا مع السياقات الاجتماعية، مثل نفتالي بزام، غرشون كنيسبال
وفنانين آخرين. تأمُل أعمال شولس يوضح الفارق الواضح بين رسوماتها، التي تكشف عن أسس
عفوية، حدسية وشخصية، وبين انتاجات الواقعية الاشتراكية في روسيا السوفيتية والتي تنصاع
لمنظومة قوانين صارمة.
في ثلاث رسومات في المعرض رُسمت موضوعات من تاريخ الفن: الآنسات من أڤنيون )بيكاسو(؛
«مكمدون » )ڤان غوخ(؛ و »ڤينوس » )تيتسيان وآخرون(. تُرسّخ شولس من خلال حبها للفن، والذي
يتم التعبير عنه بالرسم، وعي إنساني وسياسي يستفز وجهة النظر السائدة في التحف الفنية المشهورة
وتضعضع مفهوم الزمن المغلق في الفن.
يشمل العرض أعمالا من سلسلة «جِمال » والتي تقدم شكلاً بعيدا عن النمطية لتقاطيع وجه الجمل
ومبنى جسمه المميز، والذي يرتبط في الغالب مع سكان البلاد العرب ومع المنطقة بشكل عام.
عمل آخر، «وحيد القرن »، كان مُعلقا- مفروشا على حائط استوديو روت شولس ويمكن تفسيره
بسياقات تصلح لكل زمن.

تتعامل شولس في ابداعاتها الأخيرة مع الفصل الأخير في حياة الإنسان، الشيخوخة. خطوط الرسم
في لوحة شولس تشبه التشققات في الطبقات الجيولوجية، للتجاعيد العميقة التي حفرتها الحياة
في وجه الإنسان، فتملئ الصفحة كلها وتُظهر تركيبة العمل وكأنه مشهد طبيعي عتيق. الإنسان
بضعفه، عماه وهشاشته، والذي ظهر في أعمال شولس دون أي تجميل، يظهر هنا بحضوره النوّعي
من خلال بنية وجهه: الإنسان الذي يُثّل حياة كاملة؛ وجهٌ عبارة عن نصب تذكاري، حتى وإن كان
لمجرد كونه وجه إنسان.

דילוג לתוכן