פרץ בדה מאיר, פריץ הנדל

פרץ בדה מאיר ופריץ הנדל הכירו זה את זה זמן קצר לפני שעלו על ספינת המעפילים "אטלנטיק" (1940) והחלו את מסעם במטרה להגיע לארץ ישראל. הם רשמו וציירו תוך כדי תלאות המסע בספינה והמשיכו לפעול בציור ובתיאטרון גם לאחר שנתפסה ספינתם על-ידי הבריטים. הם נכלאו במחנה מעצר באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי ובו פעלו ויצרו עם חבריהם העקורים למרות התנאים הקשים.
פריץ הנדל לא עמד בתנאי המעצר, שם קץ לחייו בשנת 1945 והוא קבור בבית הקברות במאוריציוס. בדה הגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל, המשיך ליצור וב-2002 הלך לעולמו, בן 96.
האוצרת אלנה מקרובה יצרה עם פרץ בדה קשרים אישיים ומקצועיים בשנים האחרונות לחייו ובמהלך עבודתה איתרה גם את עבודותיו של פריץ הנדל ושל אמנים נוספים. בתערוכה שילבה חומר תיעודי נדיר שליקטה מבני משפחות ניצולי מאוריציוס וכללה גם את עבודותיו וסיפורו של האח של בדה, ליאו מאיר, האדריכל שלא יצא את פראג ונספה באושוויץ. בתערוכה שאצרה ובספר שהוציאה לאור שחזרה עולם אישי וקולקטיבי בתקופת המלחמה, הבריחה, והמאבק להישרדות: חומר מספינת המעפילים ומתקופת מאוריציוס, מסמכים, פרטים מחיי היומיום, רישומים, הדפסים ובובות תיאטרון שנוצרו במחנה. ההקשר הביוגראפי וההיסטורי משתלבים לעלילה מרתקת באמצעות סרטים תיעודיים ויצירות אמנות.
התערוכה הוצגה בטרזין לציון שנת ה-60 לתום מלחמת העולם השנייה (2005), נדדה לאתרים נוספים באירופה ועתה היא מוצגת לקהל הישראלי.
דבר האוצרת
בזמן שעסקתי בהכנת התערוכה "תרבות וברבריות" בסטוקהולם, נתקלתי במקרה ברישום של צייר לא מוכר בשם ליאו מאייר. כל מה שהצלחתי לברר עליו באותו זמן, היו תאריך הולדתו, התאריך שבו נשלח לטרזינשטט (טרזין) והתאריך המשוער שבו נספה באושוויץ.
ליאו קראמר, בנו של ליאו מאייר, שחיי במקרה בשבדיה, ביקר בתערוכה. הוא הראה לי מכתבים וצילומים של אביו, גבר מרשים בכובע רחב-שוליים. באחד מהצילומים נראה צייר בכובע מרוט עומד בצד כן הציור שלו.
ליאו קראמר העיר :"זה איננו אבי, אלא אחיו, דודי בֶּדְריזֶ'ךְ, בדה. הוא נעלם ממש לפני מלחמת העולם השנייה, ב-1939. חיפשנו אותו אך מעולם לא הצלחנו למצוא אותו, ועכשיו כבר אין טעם לחפש. הוא נולד ב-1906, וקרוב לודאי שכבר נפטר בכל מקרה…"
למרות הכול, בדה כן נמצא בסופו של דבר, בבית אבות בהרצליה. נפגשנו ונעשינו חברים קרובים מאד. וכך, הרישום היחיד של ליאו מאייר ששרד מטרזינשטט, הוביל אותנו אל הסיפור שמוצג עכשיו בתערוכה "כרטיס לגן עדן".
אלנה מקרובה
מאוריציוס 1941-1945
הספינה הפליגה לכיוון האי מאוריציוס, מושבה בריטית בקצה הדרומי של אפריקה. האי האקזוטי, המוקף בלאגונות כחולות, עטור בצמחיה ירוקה ודקלי קוקוס, ומיושב בקריאולים ובמתיישבים בריטיים, נועד להפוך למקלט ליהודים הצ'כיים למשך חמש השנים הבאות. הם נכלאו בבית סוהר עתיק בסמוך לעיר בּוּ-בָּסִין, מנותקים מהעולם החיצוני, אך הורשו לנהל את חייהם בחופשיות מאחורי שערי הכלא הנעולים.
הגברים והנשים הוחזקו בנפרד. הגברים חיו בבית הסוהר עצמו, כשדלתות תאיהם פתוחות, בעוד שהנשים שוכנו בצריפי עץ שנבנו במיוחד עבורן. רק לאחר חודשים אחדים הסכימו השלטונות לאפשר למשפחות ולזוגות לא נשואים לבלות מעט זמן פרטי יחד: הם הורשו להיפגש בחצר בית הסוהר בשעות אחר הצהרים. בשנה הרביעית למעצרם, בתגובה לדרישותיהם הבלתי-פוסקות של העצורים, נפתחו השערים שבין מתחם הנשים ובית הסוהר, והנשים והילדים הורשו להתאחד עם הבעלים והאבות.
לבדה ולפריץ הייתה סדנה שבה יצרו צעצועים מעץ. במשך השנתיים האחרונות לשהותם במחנה, הצטרפה אליהם גם חנה מאייר. בדה חזר לעסוק בציור ובחיתוכי עץ. הוא קיבל הזמנות לציור פורטרטים וכן רפרודוקציות של גדולי האמנים. בדה ופריץ הקימו תיאטרון בובות במחנה, ומכובדים מקומיים ורעיותיהם הוזמנו גם הם לצפות בהצגותיהם. בנוסף על כך, התחילו שניהם לתת שיעורי אמנות לאנשי המקום.
פריץ התחבב על כולם, אפילו על אנשי המנהלה הבריטיים. הוא היה קריקטוריסט, רשם אמן ופסל יוצא מגדר הרגיל, ואף חיבר מחזות לתיאטרון. הוא היה בעל השכלה רחבה, דובר שפות רבות, והיה ביקוש רב לכישוריו כמתרגם. כקריקטוריסט, היה לו הכישרון לתפוס את תמצית הסיטואציה באופן מיידי. למרות כל זאת, לא הפעילויות שלו במחנה ואף לא טיוליו הקצרים סביב האי, לא הצליחו להרגיע את רוחו. כל שאיפתו הייתה לעזוב את האי ולהצטרף למלחמה בנאצים. המשבר הפנימי הלך והחריף עד אשר שם קץ לחייו, ב-7 בינואר, 1945.
אנחנו המגורשים – יותר מאלף וחמש מאות יהודים, בתוכם אנשי עסקים, בעלי מלאכה, אומנים ומורים, דוברי שפות אחדות, מוסיקאים, ציירים, ומה לא – נשאנו בתואר: "מגורשי פלסטינה המוחזקים במעצר להנאתו של הוד מלכותו המלך ג'ורג'".
עד כמה שהדבר נגע לממשלת הוד מלכותו, עם מר אֵרמיטז' כמשרתם הנאמן, היינו אמורים להישאר באי עד לאחר המלחמה, ואז להישלח חזרה לארצות מוצאנו. זה היה המסר; פלסטינה לא נכללה בו.
מר אֵרמיטז' לא היה צריך לדאוג להעסיק אותנו, הדבר קרה באופן טבעי. התעשיות שלנו, שכללו כל מיני סדנאות ומוסכים, השתלבו בכלכלת האי, ואף תרמו למאמץ המלחמתי, ובו-בזמן היינו עירוי תרבותי עשיר עבור "החברה הגבוהה" האירופאית של האי.
פרץ בדה מאיר