מבט מקודש

מבט מקודש

אוצרת: דבורה ליס

הפתיחה: 24.3.23

6_Print-Large_edited

מבט מקודש: לוחות שִׁוִּיתִי מאוסף המוזיאון בדיאלוג עם אמנות יהודית עכשווית

תשעה לוחות שִׁוִּיתִי מאוסף המוזיאון מוצגים בתערוכה זו לצד אמנות יהודית עכשווית. לוחות שִׁוִּיתִי מציגים את המילים העבריות של פסוקי תהילים וראשי תיבות של משפטים מהכתובים, הערוכים יחדיו לכדי אובייקט אמנותי אמוני מרובד ורב-משמעויות. המערך של אותיות הקודש המופיעות על כל לוח שִׁוִּיתִי, המוצב בפני המאמינים כאיקונה להתבוננות, קורא להם לשוב אל הבהירות הדתית ומעודד אותם לאמץ גישה יאה כלפי התפילה. "שִׁוִּיתִי" הוא המונח הנהוג בקרב קהילות אשכנזיות, ואילו בקרב קהילות ספרדיות אותו אובייקט נקרא "מנורה". לוחות שִׁוִּיתִי מופיעים לראשונה במאה ה-14 ומתפשטים במרוצת המאה ה-18 וה-19 כמעט לכל מקום שבו חיים יהודים.
לוחות שִׁוִּיתִי נמצאים לפעמים בסידורים (לעיתים כעמודים נפרדים על קלף) וכלוחות בודדים המיועדים לתלייה ליד עמדת החזן בבית הכנסת (אשכנזי) או ברחבי בית הכנסת (ספרדי). כחלק מהפסוק "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז ח') הם לרוב נושאים את השם המפורש של האל. מנורת שבעת הקנים נמצאת גם היא, בדרך כלל כצורה מיקרוגרפית המעוצבת מפרק תהילים סז. התבוננות בצורה של המנורה והאעלה של הספרה שבע הכרוכה בה, נמצאים בלב היצור של לוחות השִׁוִּיתִי בעולם היהודי.
מבחינה היסטורית, לוח השִׁוִּיתִי/מנורה מבוסס על שני רעיונות עיקריים. התבוננות בדימוי מסייעת למאמין להימנע מחטא ומספקת דרך להדליק באופן סימבולי את המנורה, ובכך להשתתף בעבודת הקודש של בית המקדש. לעיתים קרובות הופיעו גם סמלי ממשל בלוח כביטוי הן להזדהות העמוקה של חברי הקהילה עם ארצותיהם והן לפטריוטיות שלהם. לוחות שִׁוִּיתִי החליפו הרבה פעמים את לוח "המזרח" אותו נהגו לתלות בבתים ובבתי הכנסת כדי להצביע על ירושלים ולסמן את כיוון התפילה.

עבודות האמנות העכשוויות המוצגות בתערוכה ממשיכות להקים "יופי חדש" כשהן חוקרות את הקשרים שקיימים בין דבקות דתית לאסתטיקה. מרים טנג'י, יששכר ריבק ואייזיק פרנקל מכניסים אותנו אל תוך בית הכנסת. אצל טנג'י ופרנקל האור מבטא את תחושת הרוחניות, בעוד שריבק מראה לנו בין ההריסות של בית הכנסת שלו מקום אחד מעובד ושלם – לוח שִׁוִּיתִי. קן גולדמן קושר בין האלוהי לבין עבודת הקודש של אדמות ישראל. בלו סימיון פיינרו, חיים מאור ואריק וייס מחברים את האדם אל האל. מיכאל בן אבו ואלי פטל מגלים את הכוח של אותיות העברית שכה מרכזי לתודעה היהודית הקולקטיבית. על פי "ספר היצירה" הקבלי, שרעיונותיו מיידעים את לוח השִׁוִּיתִי, אותיות עברית נושאות כוח מאגי. יעל סרלין בוחנת את הדעה הרווחת על יהודי הגולה הפונים אל המזרח, אל ירושלים, בעודה יושבת בירושלים וממנה היא שולחת מבט נוסטלגי אל עבר יהדות מזרח אירופה באמצעות דימויים של סמלים וחפצי יודאיקה. לבסוף, נגה לינצ'בסקי מזכירה לנו את הערך של הזמן שלנו עליי אדמות, כשהיא מהדהדת פסקה המופיעה על לוח שִׁוִּיתִי רומני: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו". האמנים המציגים בתערוכה ממשיכים מסורת של אמנות עממית יהודית המיוצרת באהבה ובתשוקה. העבודות שלהם מממשות את האמונה המיסטית של בובר: "האמנות מאפשרת את התקומה הרוחנית של העולם החומרי".

לחצו על התמונה להגדלת הפריט ולמידע אודותיו

דילוג לתוכן