מאיר אגסי

מאיר אגסי (1947 – 1998) היה אמן, אספן, סופר, משורר ומבקר אמנות ישראלי שחי מאז תחילת שנות השמונים באנגליה. למרות המרחק הפיזי היה אגסי שרוי בהוויה ובתרבות הישראלית ורשימותיו התפרסמו בקביעות בעיתונות ובכתבי עת מקומיים בישראל. במקביל הוא שקד על יצירתו האמנותית, שאך חלקים מעטים ממנה זכו להיות מוצגים עד כה בישראל.
בפברואר 1998 נהרג אגסי בתאונת דרכים ועזבונו האמנותי הועבר לישראל למשכן לאמנות בעין-חרוד.

מבט רטרוספקטיבי על יצירתו האמנותית של אגסי מגלה אותה כאוטוביוגרפית ביסודה. עיסוקו האובססיבי בזהותו העצמית ניכרה כבר בשלבים מוקדמים ביצירתו, בעבודות שבהן משמשים התא המשפחתי והקיבוץ, בו נולד וגדל, כמקורות מרכזיים בעיצוב אישיותו. בעשרות דיוקנאות עצמיים, שיצר החל מאמצע שנות השבעים, מתוארים מצבים נפשיים וקיומיים מגוונים, המרכיבים פסיפס רגשות עשיר ורב פנים.

לקראת סוף שנות השמונים חלה תמורה משמעותית באופי יצירתו של אגסי. הוא מתחיל לגבש את רעיון ה"מוזיאון" ומוצא בו פתרון האידיאלי לרבות משאלות הזהות שהעסיקו אותו. בשנת 1992, עם הצהרתו על "מוזיאון מאיר אגסי", הוא חדל מלצייר את דיוקני עצמו ואלו מקבלים "פנים חדשות" באמצעותן של שלוש דמויות – מו קרמר, דוד שטראוס וסוזאן ליפסקי. הביוגרפיות והיצירות של שלוש דמויות אלו נמצאות בבסיסו של "מוזיאון מאיר אגסי". בהיותם בעלי תכונות אופי שונות ובהשתייכותם לפרקי זמן שונים במהלך המאה העשרים, שמשו לו דיוקנים דמיוניים אלו ככלי, שבאמצעותו ביקש לייצג פנים שונות מעולמו הפנימי והרוחני.

מעבר לכך מצא אגסי במוזיאון מבנה ארגוני שבו יכול היה להכיל גם את שאר מרכיבי יצירתו: "רק חלל מסורתי/חדש אחד יכול להכיל יחד (בצורת יחידה אחת שהיא 'מחלקתית') ספריה, תוצאות של עבודה בסטודיו, ארכיון, אוספים ואמנים רבים – המוזיאון. לכן, ההכרה שלי, החלל שלי – המנטלי, המטפורי והאמיתי (בו אני חי ועובד) יהיה מוזיאון…מוזיאון מאיר אגסי". עם כינונו של המוזיאון הוא תובע את הכותרת "עבודות מהסטודיו, הארכיון, האוספים, היומנים, הספריה ומוזיאון מאיר אגסי" המלווה מאז, בצרופים משתנים, את יצירתו.

תערוכה זו והמחקר הנלווה לה מאפשרים מפגש ראשוני עם חלקים נרחבים מ"מוזיאון מאיר אגסי". בנוסף לעבודותיהם של שלושת האמנים המוזכרים לעיל, יוצגו גם ספרי אמן, מזכרות ופרסומים מחנות המוזיאון ועבודות מוקדמות של אגסי.