יוסי אשר

קוראים לה קאדגי. זהו שמה בפי עובדיו של בית-האבות הדתי בירושלים שבו היא מועסקת, בפי מטופליו, בני משפחותיהם וכל מכיריה. קאדגי היא עובדת זרה מנפאל ושמה המלא – קדגה לימבו קומארי סוסמה.
ימיה של קאדגי סובבים סביב עבודת הסיעוד – טיפול יומיומי בקשישה, טיפול מסור ומתמסר, בכל מאודה. כשהתפללה קאדגי בנפאל את תפילתה היומית הזמן עמד מלכת. כאן, אין זמן ומקום, העבודה תובענית ולא נמצא לה חדר משלה לתפילה.
יוסי אשר הקצה לה מקום בדירת השיכון שלו. אחת לשבוע בערך היא עושה את דרכה מירושלים לתל-אביב, להשיח את נפשה, להתייחד עם אלוהיה מעומק הלב והנשמה.
טקס התפילה של ההינדו ערוך במתכונת קבועה לפרטים, מתמקד בפשוט-המופלא של הסובב: ביסודות הטבע, בצבעים אלה ובחומרים אלה ולא אחרים, במים ואש, בריח וצליל.
יוסי אשר, צייר, צלם, אמן, מציג צילום דיגיטלי מטופל שבו פרטי הפרטים נמזגים במעטה הדקיק של חלקת פני ההדפס, בדומה לתחריט עדין או פורצלן סיני או אולי חלקת עור פניה של נערה, יופי שביר תלוי על בלימה. יוסי אשר, ברישום הרגיש, מטמיע על טיח תקרת הדירה המשתקפת בתצלום – מספר קווים, זרדים למדורה, ענף עץ עבות, סימן של כוכב.
דופק היומיום האפור של מרחב דירת-השיכון מהדהד בלבוש הטרנינג של קאדגי השקועה בתפילה, בעצבי המציאות הבנאלית שהצילום יודע לא להעלים. הוא נמזג בידוע – מרתפי דירות עלובים, רחובות מוזנחים, שכונת פלורנטין כסמל, עובדות ועובדים זרים במאות אלפים – הוא מדייק באינטימיות ובכבוד האדם כסם חיים.
בתוך כל אלה מצליח האמן להעלות באחת עולמות של ציור, וצילום, זיכרון תרבותי של אושר וכאב ואת פלא היופי של קאדגי, שאמרה פעם ליוסי אשר: אני כמו עלה יבש שנשר מהעץ, כל אחד יכול לדרוך.

"מה מרגישה חרסינה
הנשברת פתאום לרסיסים
אלוהים
היה אנושי וזהיר
בעת שאותה תאסוף ותשים
במקום שתשים"
(אברהם חלפי)