פָּנִים

חנה דיין

פָּנִים

אוצרת: גליה בר אור

ספטמבר 2014-מרץ 2015

אהרון ליבנה

חנה דיין יוצרת בחומר שלא רבים עסקו בו באמנות – היא מפסלת ברשת ברזל, רשת בניין.
מאז ראשית שנות ה-90 היא יוצרת ברשת הברזל דיוקנאות נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, ברובם אלה חברי קיבוץ שהשתייכו לגרעין ההונגרי של בעלה, ניצולי שואה שהצטרפו אחרי המלחמה לתנועת השומר הצעיר וייסדו את קיבוץ גבעת עוז. חנה דיין עצמה מתקרבת לשנת השמונים לחייה והיא לא זוכרת דבר מתקופת המלחמה. הזיכרונות הראשונים שלה מתחילים עם הגיעה לקיבוץ חולדה ב-1943, עם קבוצה מילדי טהרן, והיא בת שש. לתאטרון מקום חשוב בעבודתה. האב, זאב וולף הייבלום היה בוורשה חבר-שחקן בקואופרטיב ה"יונג טעאטער", בארץ עיברת את שמו לזאב אבל "יידישיסט" היה ונשאר גם אחרי מוראות המלחמה. בקטלוג התערוכה נקשרת העבודה ברשת של חנה דיין לתרבות התאטרון היהודי, שהיה חלק בלתי נפרד מדמותו של אביה, לעולם היידיש שהודחק בארץ ולבובות שיצרה תמיד, מאז שהיא זוכרת את עצמה.
ברשת הברזל החלה לעבוד בתחילת שנות ה-70, כאשר ביקשה ליצור בובות בממדים גדולים וחיפשה חומר חזק יותר לקונסטרוקציה. עד אז עשתה שימוש בנייר אלומיניום לייצוב הבובות קטנות הממדים. היא בחרה מעתה באריג גס, נעדר חום ורוך משלו, לעור הפנים העדין של דיוקנאותיה. הפיסול של חנה דיין מושתת על גזרות של יריעות רשת תפורות זו לזו בחוט מתכת, בדומה לעבודת טקסטיל. מבחינה זאת זהו "פיסול רך", שמחזיר מבט לבובה שלא נשכחה. אך בעוד קסמן של הבובות המוקדמות שלה הוא במחוות קסם התנועה וחושניות הגוף, במופע הבמה – דיוקנאות רשת הברזל מתחקות אחר המבט פנימה. נדמה שאפשר לקרוא בדיוקנאות אלה היבטים ביוגרפיים, תלאות חיים של דור, אך ניתן גם להציג פרשנות שונה ואחרת. למשל, חיים מאור ראה בהם "אנשי ברזל, מלח הארץ" שהאכזבה והביקורת ניכרת בפניהם. אלא שלא כל הדיוקנאות הם של חברי קיבוץ וחלקם הם דיוקנאות של אלה שהיו חלק מחייה ונפטרו, כגון אביה או עויזר חולדאי מנהל בית הספר בחולדה ומורה. ברובם אלה דיוקנאות ראש גדולים, חלקם עצומים, חלולים, שלא נקשרים ישירות למסורת דיוקן ה- "בסט" מתולדות האמנות (דיוקן ראש עד הכתפיים). נדמה שמהדהד בהם יסוד תאטרלי והם מוליכים לשכבות עומק בדיאלוג החוצה קטגוריות של גבוה ונמוך. אפשר שהדיאלוג בפסלים אלה הוא עם אמנות הבובות, שלא תפסה את המקום הראוי לה בארץ, ועם אמנים פולנים כמו תדאוש קנטור או יוזף לוקומסקי שהפכו שוליים למרכז והתאטרון היהודי חי בעבודתם כמקור השראה פתוח השואל על ה"עצמי" שנותר מאחור בילדות, על המת בחי ועל החי במת.
תערוכתה של חנה דיין מוצגת במשכן לאמנות עין חרוד מ-27 בספטמבר ועד לאמצע מרץ.
התערוכה מלווה בקטלוג עברי – אנגלי, בעיצובו של משה מירסקי.

דילוג לתוכן