שוקה גלוטמן

"הצילום פועל על פי רוב בין שני קטבים. האחד קשור ביוצא דופן, החד-פעמי, ההיסטורי. הקוטב השני הוא הבנאלי והיום-יומי". (שוקה גלוטמן)

בתערוכתו של שוקה גלוטמן, "צילום חי" (משכן לאמנות עין חרוד, ספטמבר-נובמבר 2006) מצטרפים שלושה איברים עצמאיים לגוף אירוע מורכב המתרחש בד בבד במוזיאון:
השקת הספר – "צילום חי"; הצבת הסרט -"ללא שקט"; והצגת סידרת הצילומים עם פס קול – "משכנות עפר וחסד".
כל עבודה של גלוטמן היא מיצב מרובד הדורש קשב לרשמי החושים ופועל להטמעתם הפנימית ברגש, מחשבה ודמיון. הדריכות הפוליטית מסתמנת ביכולת ההכלה של מציאות מורכבת שאינה חותרת להשליט תיאוריה על פרקטיקה, או לנסח אמת אחת על מצע של הווה הרווי תדיר מתחים וסתירות.
בקולנוע, בספר ובתערוכת הצילומים, שלושה מדיומים המוצגים כאן, נקשרות זיקות הדדיות בין טקסט לתצלום, בין רחש לתנועה, בין טבעי למלאכותי, בין סאונד לתמונה. גלוטמן מבקש לחדד את הקשב למרחב המרובד במשקעים של עבר, עקבות של חיים, הדי אירועים, תודעת זמן.
יופי פיקטוריאלי, פיוט וזיכרון תרבותי מכוונים בעבודתו להתמודדות-עומק עם מציאות חיצונית ופנימית, לא לשם השתקעות ביופי המנותק מהחיים או כציטוט מעגלי של עולם ה"אמנות".
סדרת הצילומים "משכנות עפר וחסד" צולמה בקיץ 2005 בקפריסין היוונית, בכפרים טורקיים נטושים, אתרים שאחריהם התחקה שוקה גלוטמן בעקבות שברי ידיעות, עד כי נדמה היה לו כי הוא רודף אחר רוחות רפאים. חוויית הצילום בקפריסין לא הייתה מנותקת מהמציאות המקומית שלנו. יכול היה, כך כתב, לראות בבהירות את שרשרת האלימות האנושית כהשתלשלות מתמשכת שבה האסון של האחד הוא הישועה של האחר, וכן כתב:
"מראות הנוף המתגלים בצילום שלי אינם באים לאפיין מקום וזמן מוגדרים. הם מהווים בדרך כלל 'במה ריקה' עליה מופיעים סימני חיים ועקבות תרבות. שרידים אלה מעוררים בו בזמן תחושת ארעיות ותחושת אקראיות. השקט הממלא את הצילומים מתעמת עם הרעש המונוטוני העולה מהמחשבה הפנימית המתרוצצת".
את סדרת הצילומים מלווה פס קול שחיבר גלוטמן, המשדך עדויות פליטים שנלקחו מתוך אתר "זוכרות" ברשת למען שימור זיכרון הנכבה הפלסטינית, עם קטעי ביוגרפיה אישיים של לוי אשכול. שני הצדדים מתייחסים אל מראות הכפרים הנטושים, כל אחד מנקודת מבטו — הפליטים שנטשו את ביתם והמנהיג שעומד לשכן בם עולים חדשים.
עבודתו של גלוטמן מתמודדת עם עצם האפשרות לתת מקום לזיכרון קולקטיבי ולפנות קשב לקולו של היחיד, במציאות אלימה ורווית קונפליקטים. ההתגייסות למען "הצדק", גם היא חוטאת לעתים בתקינות פוליטית המאיימת לעקר את תהליך היצירה. "צילום חי", על שלושת אבריו, מציע התבוננות חדשה-ישנה בצילום המעוגן בהיסטוריה, בביוגרפיה, ברשתות משמעות המוטמעות בעולמו של היחיד, המכוונות לצילום חי שאיננו מפנה גבו למציאות.