אילת כרמי

אשה מיניאטורית עירומה מככבת בקבינט העולם של אילת כרמי, בין ייצוגים מרחפים של תוצרי טבע ותוצרי אדם, צמחים מוזרים, פנטזיות מדעיות ונגזרות של אמנות ממרחקי זמנים ומקומות אחרים. איך זה שאשה אחת לבד מעיזה, איך היא מעיזה למען השם, אשה אחת לבד, בחירות של עירום מובן מאליו, חפה מכל יומרה לייצג אמת מידה ליקום או להפעיל זיקות אנינות בין מקרוקוסמוס מופלא למיקרוקוסמוס גדוש אותות וסימנים. אשה עירומה, לא ייצוג של עונות השנה ולא גוף נשי המגלם את מחזוריות הטבע.
ייצוגים אחרים של הטבע מופיעים על קירות האולם המוזיאלי הלבן, מצוירים בטמפרה ומגלגלים שפות אמנות שונות: ענפים ענקיים של צמד עצים עקורים בסגנון הציור הגבוה, חשופים מעלווה, כאילו איבדו את כוח הכבידה והם מוכלאים זה לתוך זה כמו תאומים סיאמיים, טורדים כמו אותו עגל בעל שני ראשים המוצג בבית שטורמן הסמוך. ל"מוזרויות" של הטבע יש תפקיד כפול בקבינט העולם של אילת כרמי. כדגם מייצג וכתופעה אקסצנטרית, הן מגלמות לכאורה את הטווח השלם של אפשרויות היקום. מנגד משתרגים בדים דקים ועלים, כמו צללים או רוחות רפאים של ענפים שקובעו בעלי כסף וזהב, המעלים על הדעת ציור דקורטיבי בסגנון ארטנובו.
הענפים העדינים, השבירים, נכרכים אחרי אשה זערורית עירומה בעלת שיער אדום, המושכת אותם אחריה לכסות את קירות האולם, כמו זנב מרהיב של טווס, גדוש מדליונים מצוירים, "עיניים" של עולם ומלואו, יקום מרובה של ייצוגים טבעיים ומלאכותיים שהפכו לנצח. במדליונים מופיעה דמות מיתולוגית המגלמת את הגבר האולטימטיבי, האביר או החלילן ההדור, נשען על רגל אחת בפוזה קלאסית המסמנת גמישות של גוף גברי שקפא כארטיפקט באין זמן של תרבות. יש מדליונים שהם סימנים, "מטרות" עשויות טפטים צבעוניים, ויש מדליונים שהם מחווה של ציור בנוסח גבי קלזמר או משה קופפרמן, דגם ממוזער של אסכולת ציור, או לחלופין – פרשנות של ייצוג מרחבי. בפינות החדר ממוקמים "ציורי הפסים" התלויים זה מעל זה ובהם מופיע שוב המרחב של הציור המופשט, אבל הפעם, דמות נשית זעירה מחוללת בו בידיה ובגופה, התרחשות שמפעילה בדיעבד מחווה של ציור, דינמיות תנועתית "גברית" – משיחה ציורית אחת נחושה ויודעת.
החירות של האשה הזעירה, העירומה, היא החירות של מי שאינו חש עוד עירום, בודד ונטוש במעגל הרחב ביותר. זכויותיה אינן מעוגנות במעגל צר של הֶקשר מקובע הנתפס כנתון. היא פועלת ללא עכבות בצמתים מכוננים של תרבות ומפעילה אותם בפרשנות חדשה ודינמית, מעצבת מחדש מסורות של עבר ומגיבה לאתגרים שמציב ההווה. היא מרכיבה, מכליאה ומטביעה את גופה ורוחה בנינוחות מחויכת בנגזרות רחוקות וקרובות של הישגי האדם. והיא אפילו בונה לה קבינט משלה, תמונת עולם מרחבית של ייצוגי התרבות והטבע, קבינט שופע הומור ופנטזיה שאינו כפוף למרות "אובייקטיבית" ליניארית, כפי שעולה מהשם שנתנה לו האמנית – "תאומות סיאמיות".