Paradise Lost

גן העדן האבוד

קבוצת ילדים רוקדת במעגל עם הגננת. ברקע, אופק רחב, שמים כחולים ובתים. ניחוח של ארץ ישראל של פעם, זיכרון של איור לספר מוכר, הוויה חלוצית והורה סוערת.
הילדים בציור אכן נולדו בארץ ישראל, אבל צוירו בברית המועצות, והצייר, אמן יהודי-רוסי. הילדים הרוקדים במעגל הם בניהם של חברי גדוד העבודה, אנשי תל יוסף ורמת רחל, חלוצים, שבאו לארץ בתחילת שנות העשרים לבנות ולהיבנות בה. פילוג כואב בגדוד העבודה ב- 1926, ותחושת הייאוש שבעקבותיו, שלחה את אנשי הגדוד אל דרומה של ברית המועצות, לאופקים הרחבים של ערבות חצי האי קרים. נואשים מהתקווה לבניית חברה חלוצית בארץ ישראל, לקחו עמם את ילדיהם הקטנים, העמיסו טרקטור ומשאית (ויש אומרים, מחרשה) על אנייה, ויצאו בסוף שנות העשרים את הארץ. נענים להזמנת סטלין להקים ברוסיה קיבוץ חדש, האמינו, לתומם, שבדרך זו יסייעו לבניית חברה סוציאליסטית טובה יותר.
“דרך חדשה”, כך קראו לקיבוץ שהקימו, אבל שם עברי אסור היה, במצוות השלטונות, בשם ביידיש או ברוסית לא רצו חברי גדוד העבודה, ולכן נקרא שם המקום “וויו נובו”, דרך חדשה בשפת האספרנטו, ושפת התושבים הייתה בו, למרות הכל, עברית.
בציור, המתאר את קבוצת הילדים הרוקדת, אפשר להבחין בפרטים מנופו של הקיבוץ החדש וויו נובו. מימין ניצב קיר, חלק מבית בנוי באבן. מבנה עתיק שמצאו המתיישבים בבואם למקום, שריד מחווה נטושה, ובו שיכנו את הילדים. כללי החינוך המשותף יושמו גם בקיבוץ שבקרים: בית תינוקות בני-יומם ובית ילדים משותף. ההורים התגוררו בבתי מגורים בני שתי קומות, זוג בכל חדר, ובציורים מתוארים בנייני המגורים שלהם במהלך בנייתם. בקומה הראשונה של אחד הבניינים הוקם חדר האוכל ובצמוד לו, המחסן של הישוב. המטבח היה משותף, המכבסה משותפת, ואפילו החדר של בני הזוג, הרהיטים וכלי המיטה, הכל היה שייך לקולקטיב, לפי עקרון הקיבוץ, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.
מן הציורים משתקפים חיי העבודה בוויו נובו. המוסדות המיישבים בברית המועצות, שחפצו בתחילה בהצלחתה של וויו נובו, ביקשו, באמצעות סיפור שגשוגו, להאדיר את המשטר הסובייטי, לפאר את מפעל ההתיישבות בקרים ולהוכיח את כשלון הציונות. לכן, העניקו לוויו נובו שטחים נרחבים, רובם אדמת מרעה שלא עובדה שנים רבות (1,300 הקטאר), רפת, כבשים (500 ראשים), ולול עופות.
לא נראים בציורים קשיי השנה הראשונה, לא נראה הקור הנורא והיעדר אמצעי-הסקה, לא נראה המחסור במצרכי מזון ובלבוש, הנעליים שלא הספיקו, ששימשו את חברי הקבוצה בזה אחר זה בצאתם לעבודה. מנהיג הקבוצה, מנחם אלקינד, נעל, לפי המסופר, שתי נעליים ימניות, שנרכשו עבורו בשוק של הישוב הסמוך.
בחלוף שנה השתפר המצב, הוקם גן ירק ובזכות הטיפול המסור, נתנו 90 הפרות של הקיבוץ חלב רב. 14 ליטר חלב ביום הניבו פרות וויו נובו לעומת 7-8 ליטר חלב אצל חקלאי הסביבה!
בשנים 1930 – 1931, שבהן נראה היה שהישוב מתבסס, ביקר הצייר מאיר אקסלרוד בוויו נובו, ותיאר בציוריו את נופי הקיבוץ ואת חבריו.
בן 28 בלבד היה מאיר אקסלרוד, בוגר בית הספר הטכני הגבוה לאמנות הציור במוסקווה, כאשר יצא בהוראת השלטונות לקולחוזים ולאתרי בנייה תעשייתית על מנת “לשקף את הישגי הבנייה הסוציאליסטית, הקולקטיביזציה והפצת החשמל”. כ200- ציירים הופנו לקולחוזים, ו”הצוות של אקסלרוד” (כך כונה במסמכים), שמנה ארבעה ציירים, חברים מבית הספר לציור במוסקבה, בחר לצאת לוויו נובו. קבוצת הציירים הצעירים התלהבה מאד מהחיים בקיבוץ שבקרים, וב- 1931 שבו שניים מהם, מאיר אקסלרוד ומ. גורשמן לשהייה נוספת, בת מספר חודשים. שתי תקופות אלה בקיבוץ הניבו את סדרת הציורים של אקסלרוד המוצגת בתערוכה בעין חרוד. באשר למ. גורשמן, לא ידוע אם שרדו ציוריו, אבל ידוע שאת תקופת שהותו בוויו נובו לא בזבז לריק. בתום שהותו לקח עמו למוסקבה את אהובתו, שירה קושניר, חברת גדוד העבודה, ועמה שתי בנותיה, שעברו להתגורר עמו, כמשפחה. שירה קושניר-גורשמן הפכה לסופרת וכתבה סדרת סיפורים, “קומונארן” (“קומונארים”) על וויו נובו, שיצאה לאור ביידיש.
ויקטור שינדלר , היום בן 73, היה אחד הילדים בקיבוץ וויו נובו באותן שנים רחוקות וטובות בתחילת שנות השלושים. הוא עלה לארץ מרוסיה לפני כשנתיים. תערוכת הציורים מוויו נובו, המוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד, מרגשת אותו מאד. “ככה בדיוק זה היה”, הוא אומר, מתבונן בציור של ארוחת הצהריים של העובדים בשדה, בדמויות העוסקות בקציר ובבנייה. “כאילו דבר לא השתנה, אפשר להריח את האדמה והשדות”. ההתרגשות גוברת כשהוא מזהה את עצמו בציורים כאחד מהילדים הסובבים במעגל הרוקדים. יתכן, הוא אומר, שהילד הראשון משמאל, ידו מחזיקה ביד הגננת וגופו נטוי לאחור בצעד של ריקוד, הוא דיוקנו. בן חמש היה אז, ב- 1931. בידו השנייה החזיק, כנראה, ביד אחיו, אברמ’לה, המבוגר ממנו בשנתיים, מהבנים הראשונים של גדוד העבודה.
זמן לא-רב פרחה וויו נובו. שנים ספורות לאחר שצוירו הציורים על ידי מאיר אקסלרוד הוחלף שמה, במצוות השלטונות, וחוסל גם הקיבוץ כצורת ארגון חברתית. המשטר הסובייטי לא ראה בעין יפה את שגשוגו של הקיבוץ העברי, העצמאי ברוחו ובארגונו הפנימי ודאג לצרף מתיישבים לא יהודים לישוב. הקיבוץ הוחלף בקולחוז, ושם חדש ניתן לו, ברוסית: “דרוז’בה נארודוב”, בתרגום לעברית, “אחוות עמים”. קולחוז, משמע פירוק השיתוף, כל משפחה לעצמה עם משק, גן ובהמות. אדמה משותפת ועבודה בכלים משותפים, אבל חלוקת ההכנסה בין חברי הקולחוז לפי ימי העבודה שהשקיעו.
רוב הראשונים, חברי גדוד העבודה, עזבו את המקום במחצית השנייה של שנות השלושים והתפזרו ברחבי רוסיה. חלקם נצלו כך מה”טיהורים” הגדולים של סוף שנות השלושים. עשרות חברים ממייסדי הישוב נעצרו באשמת קשר עם הציונות והאימפריאליזם ורבים לא שבו עוד. גם יוסף דרור, אביו השני של ויקטור (אבי אחותו מאיה שנולדה בוויו נובו), נעצר ב- 1938 על ידי המשטר הסטאליניסטי. מאיה הייתה בת חמש כשנלקח אביה, ווויקטור היה בן 12. רק 19 שנים מאוחר יותר, ב 1957- , קבלו בני המשפחה הודעה על מותו. כיצד, היכן ומתי מצא את מותו, לא ידוע, אפשר רק לשער.
יוסף דרור, כרוב-רובם של מייסדי וויו נובו, עלה לישראל ב1920- ויצא אותה בעקבות המנהיג מנחם אלקינד לרוסיה, עם בת זוגו בתיה שינדלר ובניה, אברמ’לה, וויקטור הקטן, בן השלוש. ויקטור לא זוכר כמובן דבר, ושנים רבות לא ספרה לו אמו על ישראל שבה נולד, על החיים הסוערים בתל יוסף, לא הזכירה לו פרטים מהמסע המפרך לרוסיה וגם לא חלקה עמו את המתחולל בנפשה. לא ניתן היה, ברוסיה הסובייטית, לספר על חיים קודמים בישראל, על חברים ובני משפחה שחיים בערים ובקיבוצים בישראל וממשיכים לבנות את המפעל הציוני. קשר-דם, ועל אחת כמה קשר חי עם גורם ציוני, מסוכן היה עד למאוד, מעשה של התאבדות ממש, וחברי גדוד העבודה שמרו את דבר מוצאם בסודי-סודות ולא גילוהו לבניהם.
יוסף דרור, שהיה כאמור, אביו השני של ויקטור, כתב מכתב אחרון לבני משפחתו שבגליציה מן הכתובת בוויו נובו. הם קיבלו את מכתבו ב1933- וממנו למדו שהבן יוסף עזב את ארץ ישראל והוא מתגורר עתה ברוסיה, בקיבוץ. האב הדתי שאל בדאגה: יש שם בוויו נובו רב ושוחט? ונענה על ידי המשפחה: ככה אתה מכיר את יוסל, שייסע למקום שאין בו קהילה יהודית?
אבל בסיפוריו של ויקטור אין כמובן זכר לחג יהודי וגם לא לשבת. חמישה ימים למדו בקולחוז שתפס את מקום הקיבוץ, וביום השישי לא למדו. כך שטפו הימים במרוצם. בתוך השגרה היו ימי חג: “יום הצבא”, “יום האישה”, “יום המהפכה” ו”יום הפועלים”. ויקטור זוכר שהיה גם תיאטרון והופקו הצגות בהשתתפות כל אנשי הישוב. הוא אהב מאד תיאטרון והתרגש מאד כשביקר במקום השחקן היהודי הנודע מיכואילס. גורלו של מיכואילס היה כגורל אינטלקטואלים ואמנים יהודים רבים ברוסיה. שנים מספר לאחר שפגש אותו ויקטור בקרים, נרצח מיכואילס על ידי המשטר.
ויקטור, נער צעיר בקולחוז “אחוות עמים”, למד את כל מה שצריך לדעת נער ברוסיה בבית הספר החדש. כן, הוקם בקולחוז בית ספר, שמוקם, כמה אירוני, במועדון החברים לשעבר, שבו קלחה העברית בשנים הראשונות לייסודה של וויו נובו. מאיר אקסלרוד, הצייר ששהה במקום ב -1930 1931 העניק מתנה לחברי הקיבוץ שכה אהב; הוא צייר על קיר המועדון ציור קיר רחב ממדים ובו תיאר את חברי וויו נובו רוקדים במעגל, כמו קבוצת הילדים בציור המוצג בתערוכה, הציור שבו זיהה ויקטור את עצמו ואת אחיו אברמ’לה. ציור הקיר במועדון, שהפך לבית ספר של קולחוז, שרד עוד שנים רבות, ניבט אל הילדים הרוסיים, מספר סיפור שהמשטר עמל להשכיח, על שירה, ריקוד ותקווה לעולם טוב יותר, על גברים, נשים וילדים שבאו מישראל ונעלמו ללא-שוב מנוף הישוב.
אברמ’לה אחיו של ויקטור, לא עלה לארץ בעלייה הרוסית בשנים האחרונות. הוא גויס לצבא במלחמת העולם השנייה ונהרג כחייל בצבא האדום. גם אורי, שנולד בתל יוסף, בנו הבכור של מנחם אלקינד, נהרג בחזית סטאלינגרד. אלקינד עצמו כבר לא היה אז בין החיים, אשתו ושני בניו הצעירים התגוררו אז במוסקבה, ועל סופן הנורא של מרים קליינמן אהובתו ובתם המשותפת, דינה, נאמר מייד כמה מילים.
באותם ימים טרופים שבהם נהרגו אברמ’לה ואורי במלחמה, נחתם גורלה של הקבוצה החלוצית בקרים. משפחה אחת-אחרונה מגדוד העבודה עוד התגוררה במקום, משפחת סגל, ועמה שלושה ילדים של חברי הקבוצה שנעצרו על ידי השלטונות. עם הכיבוש הגרמני, קיבל הגסטאפו ידיעה מאחד התושבים, אדם בשם קאפיושון, על הימצאות מספר יהודים במקום. משפחת סגל ושלושת הילדים נרצחו על ידי הגרמנים, הוטבעו בבאר הסמוכה. בין הנרצחים הייתה גם דינה, בתו של מנחם אלקינד, יוזם ומוביל המהלך הגורלי, של יציאה מן הארץ לברית המועצות.
ויקטור ומשפחתו נצלו בנס. אמו, בתיה שינדלר, הייתה ממונה על הטיפול בעדר הפרות הגדול של הישוב והתבקשה, עם כניסת הנאצים לאזור, להצעיד את העדר הרחק, מחוץ לטווח הסכנה. ויקטור, אחותו מאיה ואמם יצאו עם עדר הפרות למסע רגלי ארוך ונמלטו בסופו של דבר להרי הקווקז, שם שהו עד לתום המלחמה.
ויקטור שב מהקווקז אחרי המלחמה והתגורר שנים רבות בקרים. באחד מביקוריו בקולחוז “אחוות עמים”, וויו נובו לשעבר, נכנס לקנות דבר-מה בחנות מכולת. המוכרת, שניצבה ליד הדוכן קראה לחבריה ואמרה: “נכנס גבר, הוא לא מכאן”.
משראו אותו בעלי המכולת אמרו: “הוא מכאן, אנחנו לא.” לוויקטור היה חשוב לחזור על המשפט הזה: “הוא מכאן, אנחנו לא.”
בתיה שינדלר, אמם של ויקטור שינדלר ומאיה דרור לא זכתה, כילדיה ונכדיה, לבקר שוב בישראל, בתל יוסף ובעין חרוד. היא נפטרה בברית המועצות ולא הנחילה לבניה את סיפור חייה שבו משובץ סיפור חייהם. אבל לאחר מותה, בין מסמכיה, מצאו מאיה וויקטור רשימה ארוכה של שמות, 94 במספר. רשימת-שמות כתובה ברוסית, ובצד כל שם ושם סימנה בתיה שינדלר מה שהיה ידוע לה על גורלו/ה: נעצר/ה, נפל/ה במלחמה, חי/ה (ברוסיה), גורל לא ידוע, חזר/ה ארצה.
רשימה זו, המונה אחד לאחד, את שמות חברי וחברות וויו נובו, לא כולל ילדים, היא רשימת השמות היחידה שהגיעה לידינו עד כה, רובם, כנראה, חברי גדוד העבודה. בצד הרשימה הוסיפה בתיה שינדלר טור של מספרים ובו חישבה, כנראה, את צירופי הגורלות של חברי הקבוצה. עיון ברשימה מעלה את המספרים הבאים: 30 חברים נעצרו על ידי השלטונות ולא שבו, גורלם של 12 חברים וחברות נוספים אינו ידוע, אולי נעצרו, 8 חברים וחברות נפלו במלחמה, 4 חזרו ארצה.
ויקטור שינדלר ביקר שלוש פעמים בתערוכת “גן העדן האבוד” במשכן לאמנות בעין חרוד. כל מפגש עם התערוכה על היבטיה השונים, העלה רבדים חדשים של תחושות וזיכרונות. לאחרונה, נפגש ויקטור במוזאון בעין חרוד עם ותיקים מקיבוצי העמק; עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה, גבע ובית אלפא. קרוב למאה חברים התאספו להאזין לעדותו, לחוות את נוכחותו של אדם שנולד כאן, שהיה מהעדים האחרונים לסופה של וויו נובו והוא מתגורר כיום, עם בניו נכדיו ועם אחותו, בישראל.
ויקטור שינדלר סיפר לנוכחים על אמו שטיפלה בפרות במסירות ועל עצמו שסייע לה, כנער, בקולחוז שלפני המלחמה. הוא סיפר על בגדים נפלאים שתפרה אמו, לו ולאחותו, על התיאטרון ועל השכן הכנר שלימד אותו לנגן במנדולינה שקנתה לו אמו. ויקטור נזכר במסע הרגלי עם עדר הפרות בעת הבריחה מהגרמנים המתקרבים וכיצד התרחצו אז, שלושתם, בחלב. מי שציפה לסיפור היסטורי בנוי על אופניו, לא קיבל את מבוקשו.
לא קל היה לוויקטור שינדלר לספר על הקורות אותו ואת תולדות וויו נובו. מאורעות הילדות, ששנים כה רבות אסור היה להעלותן על דל השפתיים, כמו חמקו מהזיכרון. את הסיפור שסופר כאן לא סיפר כך ויקטור באותו המפגש. הוא דיבר, והקהל האזין לפערים שנפערו בזיכרון, למה שהודחק ולמה ששוחזר, למשקעים טעונים ולשבר אישי. כך, בשברים לא מאוחים נמסרה העדות של ויקטור שינדלר לוותיקי העמק.
רק לרגע אחד נפתח לפני המאזינים צוהר לרגשת-לב עמוקה של ויקטור. ויקטור שינדלר סיפר, כיצד חיפש בירושלים את קברו של אביו-מולידו, בנימין קווינט. ויקטור לא הכיר את אביו בנימין, שנפטר ממחלה קשה באותה השנה שבה נולד, ב- 1926. בקהל ישבה בת דודתו של ויקטור, בת תל יוסף, שאביה היה אחיו של בנימין קווינט. ברוסיה לא ידע ויקטור שנותרו קרובי משפחה מצד אביו בתל יוסף.
חשוב היה לוויקטור מאד למצוא את קברו של אביו וקשה לו עדיין עם האכזבה המרה, על שלא עלה בידו לאתר את מקום קבורתו. רק בישראל התברר לוויקטור מי היה אביו. בנימין קווינט היה שחקן תיאטרון נפלא, ממייסדי תאטרון “הבימה”, ורחל המשוררת הקדישה לו שיר משיריה וכתבה: “כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת.”
נראה היה שעיניו של ויקטור דמעו כאשר הגה את שמו של אביו, בנימין, ואת שמו שלו, שניתן לו עם הולדתו, יפתח. ויקטור שינדלר הוא גם יפתח קווינט.
קבוצת ילדים רוקדת במעגל עם הגננת. נסגר מעגל.

Meir Axelrod

Paradise Lost

1999