לילי פורן
חדר עבודה
אוצרת: גליה בר אור
דצמבר 1999
לילי פורן מלקטת לעבודותיה שרידים של חפצים ששמשו במקום הפרטי, הביתי והושלכו כפסולת; קרעי-אריג, קופסאות נעליים, מסמרים, פקקים או שברי חרסינה-ביתית. שאריות בנליות של חיי-היומיום נקשרות במה שהשיל הטבע, בקליפות ובקש, משוקעות באדמה רטובה.
לילי פורן מתחקה אחר פינות שכוחות של הנעזב והנזנח ומאחה קרעים ושברים בטכניקות המקושרות לעשייה ביתית של נשים. היא מטמיעה בצירופים ההטרוגניים של פריטים וחומרים – באמצעות רקמה, קולאז’, הטלאה – מרחב נשימה אישי של עבודות-יד מרובדות בזיכרון.
העולמות הטעונים והדחוסים של לילי פורן פועמים בעבודות קטנות-ממדים, ניתן לעתים לחפון אותן בכף יד אחת, כמו היו חפץ אישי מוליך, שאינו מסמל או מסמן דבר מחוץ לו אלא, משמר בחובו כוחות פנימיים של זיכרון. צירופם לאובייקט אחד טוען אותם בכוח פנימי חדש שהוא יותר מסך הצירוף.
לילי פורן מתחקה אחר עקבות ילדותה בעבודות שהיא יוצרת, ילדות שהיא מתארת כ”…חסרת-כל בחצר אחורית ברחוב צפניה ירושלים, עם אם ערירית קשת-יום, לקיומנו עבדה כפועלת ניקיון. מן הפסולת המושלכת לחצר עיצבתי לי את הדמויות, החפצים, הכלים והשחקנים למשחקי הילדות. בנעזבות הזאת ומתוך החסרים מצאתי ביצירה ובמחוזות שאליהן נשאה אותי, מפלט, בית בובות מארגז נטוש”.
פעול החניטה של החפצים כרוכה בלכידת שגרת היומיום, בנייה של מקום-אישי והטמעתו, כמו היה שורד על סף הקיום, בדומה למאובן.
למרות שעבודתה של לילי פורן שואבת איכויות מהפולקלור והארכיאולוגיה, בעומק עבודתה מוטמעים מחוזות פרטיים, עולם אלטרנטיבי טעון בפנטזיה, שמגלם כוח וחרדה בחומרים ובצירופיהם הבלתי נדלים. האובייקטים הקטנים הללו, בכוחות שהם מגלמים, מעלים על הדעת חפצי פולחן או אתרים שלהם מיוחסי יכולות רוחניות. בעבודות אלה, בדומה לאובייקט של פטיש, משתרג הפרטי בקולקטיבי בחיבורים של חומרים שהנם זרים זה לזה, לקוחים מהקשרם שונים של החיים.בתערוכה במשכן לאמנות עין חרוד לילי פורן הופכת אותם לסביבה שמקיימת דיאלוג עם תצוגת הקבע של חפצי בית וקודש, באגף היודאיקה מאוסף המוזאון. תצוגת הקבע של היודאיקה אינה כוללת אזכורים ליהדות מסוג של קברי קדושים וחפצים מגיים, הרווחים בקהלים נרחבים ומתרחבים בישראל על סף האלף השני.לעומת זאת, עבודתה של לילי פורן מכוונת גם למקומות של עלייה לרגל, לפריטים אטוויסטיים ולקמיעות, אבל היא משמרת מרחב של דיאלוג שבו הקולקטיבי נכרך בפרטי ולא להפך. המקום הפרטי, האינטימי, מכיל את העולמות כולם ולילי פורן מאפשרת האזנה לתדרים נמוכים, לחומרים דלים ולצירופים שבהם כל העולם כבודו.
גליה בר אור
עין חרוד, 1999