התערוכה המוצגת במשכן לאמנות (נובמבר-דצמבר 2002) והספר הנלווה לה מוקדשים ליצירתה של אביבה אורי בתחום הרישום, שהיה לשפתה הייחודית בחמישים שנות עבודתה.
אביבה אורי החלה לרשום בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה משמעותית בהתפתחות הרישום. הרישום בפורמאט קטן יחסית, ששימר זיקה לכתיבה ולשירה, התבדל אז מהציור והפך לתחום אמנות עצמאי במרחב הקיומי החדש שלאחר המלחמה. ברווח שבין כתיבה לציור הסתמנה היד הרושמת, המוליכה אל תדרי התת-מודע, כחוליית חיבור ישירה ורגישה בין עומק העולם הפרטי לנייר. ברישום הרזה, בוויתור על מימד הראווה של המחווה הציורית והצבע הדשן, הופנמה עמדה פוליטית שכיוונה אל קולו של היחיד. הרישום לא נתפס עוד כגילום שלדי וטהור של האסתטי, של “אמנות יפה”, אלא כמסמך המחזיק את הדחוף והאקוטי ביותר, את מנעד התנועה הפנימית החומקת מכל הגדרה: “הרישומים שלי אינם רישומים אלא תעודות. יש להתבונן בהם ולהבין מה יש בתוכם”, כתב אנטונן ארטו.1

יש לשער כי אביבה אורי לא הכירה את עבודתו של ארטו, כשם שלא הכירה את עבודתם של אמנים משמעותיים אחרים, שהיו מוכרים באותה עת לחוגים מצומצמים של יודעי ח”ן באירופה. אבל למרות שכמעט לא יצאה מגבולות הארץ ולא היה לה מגע ישיר עם האוונגארד, עבודתה של אורי בתחום הרישום מדויקת ורלוואנטית לעניין זה ברמה הגבוהה ביותר.
מאמרו של ז’אן-פרנסואה שוורייה, הוגה ואוצר אמנות מפריז, מאיר מגמות רישום במאה ה-20 ובוחן את מקומה של אביבה אורי במסגרת רעיונית זו. שוורייה, בן-בית במשכן לאמנות בעין-חרוד, משתף פעולה עם יוזמות המוזאון החל בראשית שנות ה-90. שיחותי עימו מלוות את ההתבוננות בעבודותיה של אורי, ומאמרו חותם את הספר. זכות גדולה היתה לי לעבוד עם שוורייה ולחלוק עימו את השלבים השונים בגיבוש התערוכה והספר.
חלקו העיקרי של הטקסט בספר מוקדש להיבטים היסטוריים וביוגראפיים, שלא פותחו בפרסומים קודמים על אביבה אורי. כשם שדחיקת הביוגראפי ניזונה מרוח הזמן – גם הרלוואנטיות המחודשת של הסיפור האישי כרוכה בשינוי נקודת המבט. כיום נתפסת הביוגראפיה כ”מוסיפה אפשרויות לחברה שבה האנוכיות המופרזת, החרדה לעתיד והרתיעה מן העבר יוצרות שכחה, קור ומחיקה מתמדת”.2
הרכבת הביוגראפיה של אביבה אורי התגלתה כמרתקת, משום שכבר בשלבי העבודה הראשונים התחוור לי כי רוב המידע הקיים עליה – למשל שנת לידה, למשל פרטים אלמנטאריים על ראשית דרכה באמנות – שגוי או בדוי. המתח בין תיעוד לבדיה חוצה את המעגלים השונים בסיפורה של אורי, שבעצמה מיעטה למסור פרטים על חייה – ואלה שכן מסרה נותבו להרכבת סיפור-חיים שעימו הזדהתה כאשה וכאמנית. נראה כי לדימוי שבו בחרה משמעות לא פחותה מזו של “הסיפור האמיתי”, המצליב קרעי מידע. באשר לסיפור שנבנה סביבה בחוגי האמנות – גם הוא ענה, במישור הקולקטיבי, על מאוויים, הדחקות, רווחים בין זיכרון לשכחה, וקיבל קיום עצמאי שאינו תלוי-מידע. במובן מסוים התקיימה הלימה בין מאווייה של אורי לבין האתוס שהתווה את תשוקות החיה החברתית. מעגלי הבדיון שבין הפרטי לחברתי נשקו זה לזה וייצבו את המיתוס “אביבה אורי”.
נתונים כמו שנת לידה או פטירה אפשר לברר במשרד הפנים; מידע על פרסים ותערוכות רצוי לעגן במסמכי ארכיון – אבל אין מקור מוסמך, ולוּ הקרוב ביותר, גם לא האדם עצמו, לסיפור “אובייקטיבי” המתאר את דמותו של אדם. הקרוב מכל יספר על אביבה אורי סיפור הטעון בנתק, חרדה, הכחשות. אחר, גם הוא קרוב מכל, יספר על אורי סיפור של חיוניות, יכולת נתינה וכוחות חיים. האם לבחור באחת מנקודות המבט? אולי מוטב לאמץ את שתיהן כאחת, כעדות על הממדים השונים בחייו של אדם ועל מורכבות עולמו?
גם כתיבת הביוגראפיה אינה מהלך אובייקטיבי, שכן היא מעוגנת בהכרעות הכרוכות בבחירה ובפרשנות. הקשר הסובייקטיבי שנוצר בין הכותבת לגיבורת הביוגראפיה בנוי על העדפות, על יכולת הכלה, ובדלת אחורית שוב מסתננת החלקיות של נקודת המבט, המוכתבת הפעם על-ידי עולמה של הכותבת. מעגלים רבים משיקים בכתיבת ביוגראפיה, ורק אחדים מהם נזכרו כאן. אחד החשובים בהם הוא קהל הקוראים וההקשר של הכתיבה. אביבה אורי מוכרת כפיגורה מהשורה הראשונה של אמני ישראל, ויש לשער כי קוראיו של ספר זה נמנים ברובם עם קהל שוחרי האמנות. הקשר זה מכתיב את קווי המסגרת של הטקסט הביוגראפי: עליו להנהיר את מעמדה של אורי כאמנית ולהעשיר את ההתבוננות בעבודתה. היבטים ביוגראפיים אחרים, גם אם מרתקים מבחינה פסיכולוגית, לא נכללו בספר.
בנוסף למסמכים ארכיוניים, חומר ביוגראפי שהתקבל מבני משפחה וראיונות שנעשו עם האמנית בחייה, התייחסתי לקטעים מיומן נעורים שנמצא בעזבונה של אביבה אורי. היומן לא הגיע לידי בשלמותו והוא ייכלל בספר שמתעתדת לפרסם בתה של אורי, רחל ימפולר. גם כך היומן אינו מתוארך בעקביות, ואני משערת כי אורי החלה בכתיבתו בהיותה כבת 15. הוא מסתיים שנים ספורות לאחר נישואיה הראשונים, כשהיתה כבת 22.
אני מקווה שהספר “אביבה אורי” יזכיר לכל עד כמה מרתקת עשויה להיות היד הרושמת, וימחיש את עוצמת הדחיפוּת הגלומה בעבודה פשוטה-לכאורה על נייר. בעולם שהוצף באידיאות מופשטות המופצות בשפה של “תקינות פוליטית”, בתערוכות גורפות ובמאמרים כמו-אקדמיים, הרישום רלוואנטי כפי שלא היה מאז מצא את קולו לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מזכיר לנו את מה ששכחנו: המכאני אינו מייתר את טביעת היד הרושמת. הרישום הוא מסמך שיש לחדור אל תוך-תוכו בהתבוננות שאין לחזותה, רבת-פנים, בלתי נדלית. “הקו הוא ‘טוב’ רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזכרונות העתיד”, כדברי אביבה אורי.3

הערות:
Anotonin Artaud, “Mes dessins ne sont pas des dessins…” (1946), in cat. Antonin Artaud: Works on Paper (New York: The Museum of Modern Art, 1996), p. 61
ראו דן צלקה, סימניות (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987), עמ’ 17.
אביבה אורי, “הקו”, בתוך: דורית לויטה, אביבה אורי (ירושלים ותל-אביב: המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הקיבוץ המאוחד וכתר, 1986), עמ’ 115.
מתוך “גלריה” מוסף הארץ, 6.2.03
מאת: סמדר שפי

רטרוספקטיווה של אביבה אורי המשכן לאמנות בעין חרוד, אוצרת: גליה בר אור בשיתוף ז’אן פרנסואה שווריה, עד 2 במארס.
מועד הנעילה של הרטרוספקטיווה לאביבה אורי נדחה בחודש ימים, וזו הזדמנות נוספת לראות את התערוכה המרגשת והמעניינת הזאת, שהיא במובהק תערוכה מחקרית.
כ- 150 יצירות מוצגות בתערוכה התלויה במרבית אולמותיו של המשכן לאמנות בעין חרוד. אור טבעי יפה שוטף את היצירות ומעצים את תחושת הישירות, אחת התכונות המרכזיות בעבודה של אורי. הציורים והרישומים מסודרים בסדר כרונולוגי, מהמוקדם המוצג באולם קטן יחסית בכניסה למוזאון ועד לעבודות המאוחרות באולם המרכזי, אולם העמודים בקומת הכניסה. הסדר הכרונולוגי מופר לעתים כדי ליצור קבוצות שזיקה מיוחדת שוררת ביניהן, אך הדבר אינו שכיח.
התערוכה מספקת הזדמנות נדירה להכיר את אורי הן בגלל ההיקף – ובתערוכה זו הריבוי יוצר איכות מצטברת – והן משום שמוצגות עבודות, בעיקר כאלה שהושאלו על ידי בני משפחתה, שלא הוצגו בעבר וספק אם יוצגו בעתיד. אורי מתגלה כאן במיטבה, כאמנית שיצרה בסגנון חסכני אך בארוקי, מתוך היכרות עם אמנות זמנה, אך תוך בחירה חוזרת ונשנית בדרך אישית בלתי מתפשרת. האמנות שלה מתגלה שוב ושוב כקשה, ככואבת, כאילו הייתה עסוקה כל חייה בליטוש אבני חצץ והפיכתן ליהלומים, כמי שניסתה לעשות אלכימיה של המציאות. כל קו וכתם מחושבים היטב, לרבות ההתפרצויות.