שיתוף הפעולה בין פאריד אבו שקרה ודיויד גוס לא נקבע מראש, אלא נוצר מעצמו במהלך העבודה על התערוכה. פאריד, תושב אום-אל-פאחם ודיויד, תושב תל אביב, שניהם אבות לבנים בני ארבע (האחד דובר ערבית, השני דובר עברית, ואין להם, כרגע שפת-דיבור משותפת) מצאו את עצמם נמשכים לאותה נקודה רגשית – מותם של ילדים, בני גילם של ילדיהם ויותר, בתקופת האינתיפאדה.
האמנות העכשווית לא אוהבת את פוזת המחאה. היא נשמרת כמו מאש ממלודרמה רגשית ומפאתוס מוסרי. אחרי שפיקאסו צייר את הילדה נושאת נר התמימות, בעולם אפל שמלקק את פצעיו ממלחמת העולם הראשונה ופצעי מלחמת האזרחים בספרד, לא מודע לכך שהנורא מכל עתיד עוד לקרות, כבר אי אפשר להמשיך ולגייס את תום הילדות למען הצדק האנושי והנאורות. היום, האמנים והאמנות יודעים היטב שאין קשה יותר מלומר דבר מה על מות ילדים במלחמה מבלי לחזור על קלישאות רגשיות.ארון המגירות של פאריד אבו-שקרה מסתיר בתוכו חפצים של ילדים שנהרגו באינתיפאדה.
הנושא קשה, כבד, ויחד עם זאת פשוט ולא מתוחכם. אך בלב לבם של החיים המורכבים, במציאות שביננו לבין ערבים-פלסטינים שחיים אתנו לידנו, חייבים לסלול מסלולים פשוטים ולבנות ברית רגשית ואנושית. (במצבים מסוימים האמנות אינה יכולה אלא לחזור על משחק החיים והמוות שבמציאות שבתוכה היא נוצרת).הפרויקט של פאריד, המפגיש את הצופה עם קופיף-בד, זוג נעליים קטנות וארנק רקום של ילדה, שהבעלים שלהם אינם עוד בין החיים, איננו בגדר עבודת מחאה, גם אינו מטיף לכלום. הוא מבקש חוויה של שיתוף, הזדהות והרהור. הוא מפעיל את הצופה, מחייב אותו לפתוח מגרות ולסגור אותן, להביט, לזהות, למיין, להגיב. את החפצים השיג באמצעות אנשי-קשר, שלקחו אותו לבתי ההורים השכולים במחנות הפליטים ובכפרים השונים, הוציאו שקיות מהארון, או במקרים אחרים הורידו את הנעליים מרגליו של הילד הצעיר יותר במשפחה. פאריד פנה גם למשפחות ישראליות ששכלו את ילדיהן, אך אלה סרבו לבקשתו ולא נענו. הסירוב הזה מעלה שאלות: האם סרבו לו כי הוא ערבי? האם נחשפה כאן תרבות שכול שונה? יחס שונה לחפצים? האם השכול הישראלי מבקש לעצמו מעמד מובחן ומובדל מהשכול הפלשתיני?
דייויס גוס, צייר, מייחד את עבודותיו לאזורי-שוליים, הנמצאים בשולי החברה, העולם המערבי, או הגבול הפלשתיני-ישראלי. בהמשך לציור “קוטפות החסה” (1995), הוא “חקר” ויזואלית את החקלאות בשטחים, וצייר סדרה של “גן ירק”: זיתים, מלונים, דלורית – גידולי שדה מעבר לקו הירוק. המפגש עם פאריד אבו-שקרה ועם פרוייקט החפצים שלו היטה את עיסוקו בנוף חיצוני ואיפשר לו, לכאורה, לגעת במרחב הביתי, אתר שמשך אותו מבחינה רגשית. אחרי המתנה ממושכת לחפצים שנאספו, הוא צילם וצייר אותם באותה טכניקת ציור קלאסית ופרטנית שבה הוא עובד. למרות הריאליזם הפרטני, טבולים החפצים במונוכרומיות כחלחלה ומעט שקופה, המעניקה להם קיום אחר – יותר מרוחק, מטאפורי ורפלקסיבי. מנוכרים מקיומם הילדי, זרים לצבעוניות העזה של “גן הירק”, ומצוירים בהטיית המבט מלמעלה למטה, יוצרים חפצי הילדים – חפץ בודד אחד בכל פורמט – מיקבץ של גן אחר, גן שלא קיים. שני האמנים לא איחדו את עבודתם, אלא נשארו נאמנים, כל אחד לסגנונו ולמדיום שבו הוא עובד, אך הדיאלוג שהתפתח ביניהם כיוון את מבטם לאותו מקום, ונוצר מבט כפול – האחד מתמשך וסבלני, השני – סוגר ופותח, מחביא ומגלה. שני מבטים, שני גנים. מתוך מאמרה של טלי תמיר* כותרת התערוכה לקוחה מכותרת שיר של יונה וולך “שני גנים”