“מה אפשר להגיד על אמנית כמו מאירה שמש שהיתה בשיא הפריחה, שלא יישמע כמו קלישאה? זה נשמע כמו קלישאה, אבל זאת פשוט האמת. היא היתה אמנית יוצאת מן הכלל”
רפי לביא, ידיעות אחרונות, 14.8.1996
מאירה שמש, מהאמניות האהובות והמוערכות באמנות הישראלית, נפטרה לפני יותר משבע שנים והיא בת 34 בלבד. תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות, עין חרוד וספר עשיר המלווה אותה, חולקים עם קהל שוחרי האמנות את המורכבות והייחוד הנדיר של עבודתה.
מאירה שמש נולדה ב-1962 בחדרה, למרים (עבודי) ואברהם שמש, שעלו לישראל מעיראק ב-1951. ב-1963 עברה המשפחה מחדרה לפתח-תקווה והקימה שם את ביתה. מאירה שמש התחנכה במסגרת החינוך הממלכתי-דתי בעיר ועם תום לימודיה נרשמה ללימודי אמנות בבית הספר לאמנות הציור ע”ש אריה מרגושילסקי (קלישר) בתל אביב וסיימה את לימודיה כבוגרת המוסד. היא פרצה לתודעה ב-1988, בעבודות ייחודיות בשמן על בד, שנתנו ביטוי לעולם אישי עשיר ושונה. מאז, בכל חומר שבו יצרה, פיתחה שפה משלה – בצבעי-מים על נייר, עטים על נייר, בעבודות פיסוליות באובייקטים-מצויים, בשמן על בד ובהצבה של ציור ואובייקטים בחלל. שמונה שנים עבדה והציגה באינטנסיביות מעוררת השתאות, למרות מגבלותיה בשל מחלה קשה חשוכת מרפא, שזוהתה כבר בשנה הראשונה לחייה. מאירה שמש ידעה שימיה קצובים ואת הזמן הקצר שניתן לה ביקשה למצות בכל מאודה.

העבודות של מאירה שמש נגעו, עצבית ומושגית, בתודעה פרטית וקולקטיבית, שנעלמה מהעין אבל היתה קרובה ומוחשת, כמו במגע יד. הקו שפיתחה היה עקבי אך פתוח, מורכב ודינמי, קורע צוהר נוסף, ועוד אחד ועוד אחד, בזה אחר זה, לאופקים חדשים-ישנים של חומר, דרכי עבודה ותפיסה מרחבית. העבודה האינטימית שלה צמחה ממציאות מקומית של יחיד, תרבות וחברה, ודיברה מתוכה; מפרספקטיבות שנחשפו בחלקן, המזמנות מבטים נוספים בעתיד.
בתערוכה יוצגו כ-200 עבודות של מאירה שמש, רובן מעיזבונה האמנותי שהותירה למשמרת בידי ידידתה אורה גורפיין, וכן עבודות מאוספים פרטיים. התערוכה הנרחבת תתפרש על רוב שטחו של המשכן לאמנות עין חרוד.
הספר כולל 224 עמודים, חציים בצבע, וטקסט בעברית ובאנגלית. הוא מוקדש למאירה שמש, מתוך שאיפה לשמר את מורשת האמנות שהותירה אחריה, לעשותה מקור השראה חי, פעיל ומקרין מרוחו, נחלת אמנים ואוהבי אמנות.
שחורדינית
מתוך מאמר מאת אילת נגב, 16/4/2004, “ידיעות אחרונות”: האמנית מאירה שמש אהבה תצוגות אופנה, אירוויזיונים ומלכות יופי, שחיפו על מציאות חיים עגומה בצל סדרת אסונות משפחתיים. המבקרים ראו בה אמנית מזרחית פורצת דרך, אבל שמש לא ידעה שהיא כזו. היא רק רצתה להיות עשירה ובלונדינית.
מאירה שמש תמיד חלמה לנסוע לחו”ל. כשהוריה היו חוזרים עם מזכרות קטנות מהחופשה שלקראתה חסכו כל השנה – דגם קטנטן של מגדל אייפל, בובות בתלבושות לאומיות, זוטות של כלים – הייתה אוספת אותן בקנאות. לימים הדביקה אותן בעבודות האמנות שלה, מעניקה אופי אירוני להוויה התמימה של ילדות בשנות ה- 60 וה- 70, כש”חוצלארץ” היה מחוז געגועים שרק מעטים זכו לראותו, והצטייר כתערובת של תרבות גבוהה וקיטש לתיירים.
אבל מאירה שמש לא הספיקה לנסוע, ונסיעתה הראשונה, בגיל 34, להשתלת לב בבלגיה, הייתה גם האחרונה. “כשהמתנו שיימצא עבורה לב, בבית החולים באלסט, התקיימה תערוכה של סלוודור דאלי”, נזכר אביה, אברהם שמש. “לקחתי אותה לשם בכיסא גלגלים. מאירה ישבה שעה ארוכה מול כל תמונה, נרגשת ונפעמת, ואני שואל את עצמי, מה יש בתמונה הזאת שהיא מתרגשת כל כך? היא הייתה מסתכלת על כל דבר, מעירה הערות, ומדי פעם נזכרת לשאול אותי ‘אבא, לא כואבות לך הרגליים?’ ומבקשת שאסיע אותה אל התמונה הבאה. חמש או שש השעות שהיינו בתערוכה לא הספיקו לה, ולמחרת ביקשה: ‘אבא, תיקח אותי עוד פעם’. הבטחתי לה שאחרי שתחלים מהניתוח ניסע יחד לטייל בסיינה, פירנצה, רומא – ערי האמנות של איטליה. כואב לי שלא הספקנו”.
רק מעטים ידעו על מחלתה של שמש, עד שזו התפרצה במלא חריפותה. בדיעבד ניתן לומר שעבדה נגד השעון, מציירת ומתעדת את חייה, יודעת שהזמן קצר. התערוכות והשמות שהעניקה לעבודות שיקפו ביוגרפיה יוצאת דופן ובנאלית, אישית וקולקטיבית: “הבנות קופצות בחבל, הבנים בכדורגל”, “אני והבת של המנהל”, “אקספרסיוניזם עיראקי”, “מלכות היופי”.
מעט הפרסומים בעיתונים תיארו ילדות מקופחת וחינוך דתי מדכא יצירתיות, אולי במטרה להפוך את שמש לסיפור סינדרלה מזרחית, שבחרה באמנות בניגוד לכל הסיכויים. המציאות הייתה שונה: שמש ינקה את הצבעוניות המתפרצת שלה מבית הוריה, בתמיכתם המלאה. אחרי מותה הפכה למיתוס בזכות עבודותיה האקספרסיביות הרעננות, אבל גם בגלל חריגותה החברתית וחייה החטופים.
“תמיד היה לה לק צבעוני על הציפורניים. לפעמים שחור, לפעמים כחול, לפעמים עם נקודות צבעוניות או נוצצים, שנים רבות לפני שזה היה אופנתי”, אומרת חברתה, דפנה שחורי. “היא נראתה כמו אחד מרישומי העטים הצבעוניים שלה, משהו סיכתי כזה. היה בה משהו מאד מתעתע. מצד אחד פופוליסטית ופרובינציאלית – היא אהבה תצוגות אופנה, אירוויזיון, טקסי בחירת מלכת היופי, חפצים מהשוק, ששימשו אותה לעבודות – ומצד שני, איכות ועומק. היה בה משהו מרפרף ושביר שהתבטא בעבודות – הסוכריות, התרופות, בובות הפלסטיק המודבקות מעל. הרבה פעמים הרגשתי שהיא כמו פרפר צבעוני שכלוא מתחת לכוס, ואת רוצה לחלץ אותו, לחלץ את היופי שבו. כי מאירה חיה בתוך קערית של כיעור”.
השבוע נפתחת במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכת ענק שאצרה מנהלת המשכן, גליה בר אור, ובו כמאתיים עבודות של שמש, הפרושות על רוב קירות החלל. התערוכה, “מאירה שמש מלכת יופי”, מלווה בספר צבעוני מקיף בעיצובם של עדי ונעם שכטר.
הבת של המנהל
בתערוכתה האחרונה ב- 96, “אקספרסיוניזם עיראקי”, וריאציה אירונית על האקספרסיוניזם הגרמני, קוששה שמש לעבודות חומרי חיים, שהגדירו את גבולות האסתטיקה של הבית המזרחי: הפלסטיק המבריק שעל גבול הקיטש, הזהב והכסף, התכשיטים הזולים, הפאייטים והנצנצים. מתוך הפרוזאיות הזו, הביקורות המשבחות הדגישו את המרכיבים המייחדים את עבודתה של שמש: שניות של עליצות וכאב, צבעוניות מתוקה ונושכת, שילוב מקורי של ציור גבוה על חומרים טריביאליים.
” כל תערוכה של מאירה הייתה גאווה גדולה. היינו מגיעים לפתיחה, ואני הייתי מכינה מטעמים”, אומרת אמה, מרים שמש. “מאירה לא דיברה איתנו על העבודות שלה, כי אנחנו לא מבינים בציור, אבל כשהייתה מקבלת קומפלימנטים הייתה מספרת לנו. היא שאבה את הנושאים מהחיים שלה, מהחיים שלנו”.
מרים (עבודי) ואברהם שמש הגיעו לארץ מעיראק בגל העלייה הגדול של 1951. מרים הייתה בת 19, אברהם בן 22, והם היו קרובים כפולים ומכופלים: “אמא שלה היא בת-דוד של אבא שלי , וגם של אמא שלי”, מסביר אברהם שמש. למרות פצצת הזמן הגנטית הזו, הם נישאו ב- 1955 ואחרי שנתיים חבקו את בנם הבכור, אורי-יחזקאל. ב- 1958 נולדה מילכה, ב- 1962 באה לעולם מאירה, שלוש שנים אחריה הגיע אייל וב- 1968 נולד בן הזקונים, אפרים.
אברהם שמש, שלמד בסמינר למורים בעיראק ובישראל, היה למורה ביסודי ובתיכון ומנהל בית ספר יסודי-דתי בגני-תקווה, עד צאתו לגמלאות ב- 1986. מאירה, קרובה ודומה לאביה, התגאתה מאד בהיותה “הבת של המנהל”: לתערוכת היחיד שלה בגלריה ג’ולי מ. ב- 1994 נתנה את הכותרת הזאת, שמבטאה הגדרה עצמית מנקודת מבט חיצונית וחברתית, לא “האמנית מאירה שמש”, אלא בתו של אביה. להיות “הבת של המנהל” חייב התנהגות הולמת והשלמה עם ציפיות חברתיות, רחוק מאד מהאישיות המרדנית שהפגינה שמש.
” אבל כדרכה של מאירה שמש, השניות, ההומור, הכאב וההתרסה היו משולבים זה בזה, וזו הייתה תערוכה מתפרעת, שבה עבודה של דבק ושיער מלאכותי מוגשת על כלי פלסטיק ורוד בצורת דג, ודיוקנאות של מאירה מככבים עם הדבקה של כרבולת שיער מבדחת” מסבירה גליה בר אור.
היא הייתה בת ארבע כשניחת לראשונה אסון על המשפחה. אחיה הבכור, אורי-יחזקאל, ילד מחונן וגאוות המשפחה חצה את הכביש עם עוגת יום הולדת, ביום הולדתו התשיעי, ונפגע ממונית שנסעה במהירות. “תמיד היה מזהיר את אמא שתשמור עליי שלא אדרס, והנה זה קרה לו. הוא נפגע בראש, ושלושה חדשים היה מחוסר הכרה”, משחזרת האחות, מילכה סאקא.
מאירה לא הרבתה לדבר על האסון, ורק לימים, כשהתבקשה לציין אירועים שהשפיעו עליה, כתבה לקונית: “בעיות בריאותיות – הרבה במשפחה. אחי שנפגע, עצבנות של אמא, לקחתי כל דבר קשה. להורים היו חיים קשים. קלטתי דברים בלי שהבנתי אותם בכלל”.
המטען הגנטי הבעייתי של ההורים היכה בה מינקותה. “מאירה הייתה בת שלושה חודשים, כשפתאום התעלפה לי בידים”, נזכר אביה. “חשבנו שהיא רעבה, אבל לקחנו אותה לרופא ילדים בבית החולים בחדרה. עשו לה בדיקות, והוא לקח אותנו לצד ואמר שזו מחלקה שקשורה לסוכר”.
זו הייתה “מחלת אגירה ע”ש קוריס”: מאירה נולדה ללא האנזים שמפרק את הגליקוגן (סוכר) שנאגר בכבד ובשרירים. היא הייתה צריכה לאכול בצורה מסודרת ולשמור על רמת סוכר תקינה בגוף, “וההורים לימדו אותי מה אני צריכה לעשות במקרה שמאירה מקבלת התקף של רעידות: לתת לה מים עם סוכר”, אומרת אחותה מילכה, נשואה ואם לשניים. “הכל היה עליי, כי הם הלכו הרבה לבית החולים עם אחי הנכה”.
הליקוי הגנטי חזר על עצמו, וגם אפרים, שהיה צעיר ממאירה בשש שנים, סבל מאותה מחלה. “היה ביניהם קשר חזק, אולי משום שהמחלה קשרה ביניהם, והיא תמיד מאד דאגה לו”, אומר האח, אייל, חובש ונהג אמבולנס. “יש בישראל אולי 15 מקרים של המחלה הזאת. ואצל אחותי היה סיבוך נדיר שלא מתרחש בדרך כלל: המחלה פוגעת בשריר הלב ולאט לאט משתקת את פעילותו”.
המשפחה גרה בחדרה ואחר כך בפתח-תקווה. בראיון למירי גל-עזר, לצורך עבודת מוסמך באוניברסיטה העברית על אורח חייהם של אמנים בישראל, סיפרה שמש על בית שיש בו “מליונים” של ספרים, כולם של האב, שאף שבא מן המזרח גילה התעניינות יוצאת דופן בשואת יהודי אירופה: “הוא קרא הרבה על השואה, איך מתו וכמה ומתי… קרא ‘הד החינוך’ , ‘זו הדרך’. אחיו היה במפלגה הקומוניסטית והיה מביא לו”.
בבית האזינו לאום-כולתום, למוזיקה ערבית ולשירי ארץ-ישראל, והילדים צוידו במשחקי חשיבה, הרכבה, דמקה, תחפושות. מאירה גילתה כישרון אמנותי מילדות, ואף שגרו בדירה קטנה והיא חלקה חדר עם אחיה ואחותה, אחד הקירות כוסה בצבע שמן כדי שתוכל לצייר ולמחוק. היא הייתה ילדה חולמנית, שציירה במחברות בזמן השיעור. לימים נזכרה שמש איך המורה לתורה בבית הספר הדתי תלשה ממחברתה דף שבו ציירה שתי ילדות קופצות בחבל, כדי למנוע חילול קודש. “הייתי מציירת על השולחן, על הידיים, ממשיכה לצייר כל הזמן. המורים חשבו שאני עושה להם דווקא”. סיפרה.
שמש העדיפה את קלישר על בתי ספר אחרים, כי הוא לא דרש תעודת בגרות כתנאי קבלה ושררה בו רוח של פתיחות. היא נהגה להגיע באיחור לשיעורים, לעיתים נעדרה כליל. אף שעבודתה הייתה חריגה, מוריה זיהו עד מהרה את הפוטנציאל שלה, והיא זכתה למילגות ופרסים. “אמרתי שהיא היחידה שייצא ממנה משהו”, מספר הצייר ידיד רובין, שלימד את מאירה במשך ארבע שנים בקלישר. “היא עשתה דברים נפלאים בעיני. היא הייתה קשה, עקשנית מאד, מתישה. היה לה קשה מבחינה בריאותית, אבל היא נאבקה בשיניים. מאד מקורית בגישה שלה. מאד אישית, אחרת משאר התלמידים”.
אחרי ארבע שנות לימוד חזרה שמש לגור בבית הוריה. זו הייתה תקופה קשה, ושמש הייתה אחוזת חרדת פרנסה. הביטחון חזר אליה בזכות ביקורת אוהדת שקיבלה ב- 1986 על עבודה שהציגה בתערוכת זוכי מלגות קרן שרת, הזמנה ליצור במעלות בדירה שהועמדה לרשותה לחודש וחצי ותערוכת יחיד בגלריה טובה אוסמן ב- 1988.
” מאירה העלתה לתודעה את פרטי הסדקית של שוק הכרמל, נגעה בפריפריות של התרבות המקומית, ובישראל כפריפריה של מקומות אחרים”, מסבירה בר-אור. “העבודות שלה היו רלוונטיות במובהק לשיח הזמן, שהירבה לטפל בפער שנחשף בין זהות פרטית לזהות קולקטיבית. היא עסקה בייצוגים קולקטיביים ששובשו, כאילו חלחל לתוכם וירוס שחולל הסטה והטביע בקולקטיבי את חותמו של הגוף הפרטי”.
” הילדות בציוריה של מאירה שמש היא אוסף של תמונות קולקטיביות שכאלה, שבהן האושר האישי נפגש באנונימיות, וגאוות הרגע הנבחר מתמוסס אל תוך מצבור שלם של רגעים דומים לו”, כתבה האוצרת טלי תמיר בגיליון “משקפיים” שהוקדש לנושא הילדות.
גם את סדרת “מלכות היופי” (90 – 1989) ציירה בלי פנים: “אני מקנאה באלה שנולדו כל כך יפים, אבל יחד עם זה, הדרישה הזאת לשלמות היא מעליבה בעיניי”, אמרה. “זה מסמל עבורי את השאיפה של הילדה שבי למשהו זוהר”. פעם אמרה לחברה שהיתה מוותרת על כל האמנות, אילו רק יכלה להיות מלכת יופי או דוגמנית.
לפעמים ציירה בצבעי מים על נייר אריזה, וגם בצבעי שמן על בדים גדולים.
על ציוריה הדביקה סוכריות, תרופות, ממתקים או בובות פלסטיק ורודות (היא קראה להן “בובים”), שקנתה בחנויות בשוק.
ב- 1993 ציירה מאירה שמש “דיוקן עצמי בלונדיני”: לתצלום של עצמה הצמידה שיער זהוב מפלסטיק ואבנים כחולות על העיניים. היא מסגרה את התמונה בזכוכית, וכיסתה אותה בלק ציפורניים שקוף עם פתיתי כסף.
ב- 1996 אצרה שמש תערוכה שבה בחרה 16 אמנים ואמניות, שיציגו היבטים שונים בדמותו של הגבר, תחת הכותרת “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים”: אחיה אפרים היה אז שנה וחצי אחרי השתלת לב, וכבר הרגיש די טוב כדי לחזור לעבודתו כמאלף כלבים. “מאירה הייתה מאד לחוצה בגללו, היא בכלל לא הייתה אופטימית ואמרה שזה רק זמני”, אומר האח החייל.
אדי הטרפנטין והצבעים ששאפה במקלט שעיריית תל-אביב הקצתה לה לסטודיו, לא הועילו לבריאותה. ב- 1955 החלה שמש להתאשפז לתקופות ארוכות בבתי חולים, אבל לא סיפרה על כך לסובבים אותה, לפעמים אפילו לא להוריה. “חברים בעולם האמנות ידעו שהיא שומרת על חשאיות דיסקרטית ומתקוממת כנגד כל ניסיון לחשוף פרטים מחייה”, מספרת בר-אור, “אבל רק מעטים הבינו שלא מדובר בחוסר אמון אלא במלחמת הישרדות, בנחישות למצות את הזמן שנותר ולהצליח ללא הנחות, כנגד כל הסיכויים”.
למימי ברפמן, אוצרת “אקספרסיוניזם עיראקי”, לא סיפרה שמש דבר על מצב בריאותה, אבל חבריה הבחינו בקשיי הנשימה שלה, ברגליים הנגררות במעלה המדרגות. ברפמן ביקרה בסטודיו של שמש, אפוף האדים הרעילים, אמרה שמהלכות שמועות שהיא חולה, והתריעה שהחומרים מזיקים לבריאותה. שמש אמרה לה שזה באמת לא חשוב, העיקר האמנות.
בתחילת מרס 1996 הידרדר מצבה של שמש, וכבר לא ניתן היה להסתיר דבר. אז לראשונה נחשפה מחלתה במלוא חומרתה: שמש סובלת ממחלה תורשתית, שגרמה לפגיעה הדרגתית בשריר הלב ומחייבת השתלה, כמו אצל אחיה אפרים.
אומר אחיה איל: “בסוף לא הייתה לנו ברירה אלא לקחת אותה לבלגיה: הובטח לנו שהיא תעמוד בעדיפות עליונה לקבלת תרומת לב. ד”ר רפאל הירש, המלאך שלנו מבילינסון התנדב לטוס איתה כדי להסביר לרופאים שם שיש להם שלושה חודשים לכל היותר להשתיל לה לב, עד שיידרדר מצבה”.
הביטוח הרפואי של שמש כיסה את ההשתלה, אבל לא את ההוצאות הנלוות של ההמתנה בבלגיה, בכללן הטסתו ומימון שהייתו של בן לוויה. במרס 1996 ערכה גלריה נגא בתל-אביב תערוכה למימון ההוצאות. בעלות הגלריה, נחמה גוטליב ועדינה אלשייך, התרימו עשרות אמנים, שמסרו 133 עבודות למכירה שהניבה 55 אלף דולר.
זמן קצר אחרי ששמש הגיעה לבלגיה, במשפחה הרגישו שאולי עשו טעות. הבטחות הרופאים להציב אותה בראש התור של המיועדים להשתלה לא מומשו, וההורים ראו כיצד בתם דועכת משבוע לשבוע. “בהתחלה מאירה הייתה אופטימית, אבל היא התחילה לפחד, כי ראתה שהזמן עובר וההשתלה לא נראית באופק והיא מרגישה רע יותר ויותר”, אומרת אחותה. “הייתה פותחת את כל החלונות בדירה שבה גרנו, ליד בית החולים, ואומרת ‘מילכה, אני רותחת מחום, אין לי אוויר”.
מאירה שמש מתה מזיהום בבית החולים ב- 11 באוגוסט 1996, אחרי המתנה של חמישה חודשים לקבלת לב. ארבע שנים אחר כך קרס גם לבו המושתל אל אחיה אפרים, בן ה-32.