יש לראות בתערוכה “עפעוף” של נגה לינצ’בסקי פרק נוסף בעיסוקה בשאלות של גוף, כישות פיזית, וביחס בינו לבין תחושה ורגש. בתערוכה הנוכחית מתמזגים מרכיבי הגוף והנפש לאחדות אחת, דווקא על רקע עיסוקה של האמנית בתחומי מעבר כגון אלו שבין חושך לאור, חומר ורוח, מודע ותת מודע. לדידה של לינצ’בסקי משמשת האמנות כאמצעי מתווך. היא זו המשמשת לה למיפוי היחסים שבין מרחבי נפש פנימיים וחיצוניים – המעסיקים אותה. באחד מחלקי התערוכה – חדר מדורג בעל אופי רחמי – מלקטת לינצ’בסקי דימויים שונים – וילון התוחם מיטה, שולחן אור ושקפים, מפקיעה אותם משימושם הפונקציונלי ומשילה מעליהם כל אפיון מיידי. קולות רקע הבוקעים מבעד לוילון האטום וממלאים את חלל החדר מסתברים, אט אט, כהדרכה קולית לפקיחת עיניים שאינה טבעית.
רגע פקיחת העיניים, כרגע של התפכחות, הופך לציר מרכזי בתערוכה. עבודה שבה קרן שמש ראשונה חודרת מבעד לחרכי התריס הינה מטאפורה יפה לכך. האור הכתום, כצבעו של הזמן שבין השמשות, הוא גם הכתום
המצויר על הגרונד הלבן, הגולמי, בסדרת הציורים שאותם יצרה האמנית בשנים 2002-03 – בדים רפויים (שאינם מתוחים על מסגרת מתיחה) שעליהם משורטטים באמצעות צבע מדולל, שקוף ונוזלי, תווי פנים נמוגים וכפות ידיים במגוון תנוחות.
בעבודת הוידאו “עפעוף” ממלאות העיניים את פני כל המסך. הן המשמשות עתה ככלי הרישום הסמוי, המסמן את גבולות שדה הראייה. אליהן גם מצטמצמת חוויית המעבר שבין פנים לחוץ, שינה ועירות. הפנים מתרגלות פקיחת עיניים. העיניים בוחנות את גבולות האפשר.
התערוכה מלווה בקטלוג.