עמי ואלך, יליד קיבוץ משמר העמק וחבר הקיבוץ, עוסק בצילום החל מסוף שנות ה-80.
מראשית דרכו בצילום התמקד ואלך בצילומים של סביבות בחצר משמר העמק, פינות ריקות מאדם, בנאליות לכאורה, הנטענות בתצלומיו באווירה מיוחדת, קונקרטית אבל גם הזויה.
למעלה מעשר שנים עסק בצילום בשחור-לבן וטען כי צילום בשחור-לבן הוא למעשה “צבעוני יותר מצבעוני”. לדבריו, הצילום בשחור-לבן היה עבורו אמצעי “לנתק את התצלום מהמציאות”.
למרות שצילם לא מעט בצבע, היו צילומים אלה של עמי ואלך מיועדים מראש לשימוש פרטי, כחלק מאלבום משפחה; תצלומים של אשתו וילדיו ואחרים שצולמו בטיולים בחו”ל.
הסדרה “בלוז” היא סדרת הצילומים הראשונה שצילם ואלך בצבע (החל מ-2001) כחלק מעבודתו כאמן. כל העבודות בסדרה זו הם צילומים ישירים של פינות בשטח הקיבוץ שצולמו כמו מבעד למסך שקוף המעניק לצילומים דוק תכלכל, חלומי שבו הנוכחות הנעדרת של בני האדם מקבלת איכות של זיכרון המוטמע בפריטים ובנוף.
בדומה לעבודתו בשחור-לבן, גם סדרה זו אינה מתעדת את חיי היומיום והחג בקיבוץ. עמי ואלך אינו משתייך לצלמי הקיבוץ העוסקים באירועים מרכזיים, או אלה המתעדים את החברים בחדר האוכל או בחברותה בחצר ובקרב בני משפחה. ואלך מעדיף לשוטט בשבילים צדדיים ולהתחקות אחרי האווירה האופפת סביבות מסוימות בקיבוץ בשעות שלא מתרחשת בהן פעילות מוגדרת.
הצילומים הודפסו בטכנולוגיה דיגיטלית על בד ומוסגרו כציור. עמי ואלך מציין כי הזיקה לציור משמעותית עבורו. “אני מנסה לצייר במצלמה, משנה את המציאות ונותן לה לבוש אחר”.
על הנופים היפים, הפסטורליים לכאורה של הסדרה “בלוז” הוא אומר: “אולי זהו השקט שלפני הסערה, או, משהו הדומה לארכיאולוגיה, חפירה לעומק. את הקיבוץ אני מאד אוהב אבל אני חרד מאד. ככלל, מי שחי בארץ הזאת צריך לחוש תחושת חרדה. אני יוצר מתוך חרדה לעתיד שבו אנו חיים”.