Mitzpe Dani

על התערוכה
“חודשים חלפו עד שחלף ההלם הראשון בעקבות עקירתם של בני וכלתי מדירתם שמול ביתי בירושלים למאחז נטוש (הם הצטרפו לשלוש משפחות שאיישו מקום שבעבר כבר היה מאוכלס). כאשר הגעתי לביקור ראשון בביתם היתה כלתי בהריון עם נכדתי הבכורה.”
ברישומיה ובספר ילדים שחיברה לנכדתה מתדיינת נעמי גפני עם המאחז שביהודה ושומרון ונותנת ביטוי לתחושותיה המורכבות ביחס למהלך שבו בחרו בני משפחתה. בחודש יולי 2006 החליטה לעבוד במצפה דני עצמו, בקרוואן ריק שהעמידה לרשותה מזכירות ההתנחלות.
לאחר חודש ימים, כששבה לביתה בירושלים כתבה:
“כשסיימתי את סדרת הציורים היססתי אם להראות אותם למתנחלים ובהם גם בני משפחתי. [-] מאז עברו חודשים אחדים. לא התבקשתי להראות את הציורים ואינני ששה לחשוף אותם לפניהם. יחכו הציורים עד שיגדלו התינוקות, יהיו לאנשים, יתבוננו בציורים החושפים וישאלו הם את השאלות שהוריהם לא יכלו לשאול”.
הציורים נחשפים בראשונה בתערוכתה של נעמי גפני, “מצפה דני”, במשכן לאמנות עין חרוד (אוגוסט – ספטמבר 2007). בצד רישומי הנוף של הדרך המובילה למאחז מוצג ספר הילדים שחיברה עבור נכדתה. הספר כולל ציורים וטכסטים ונבנה בו דו-שיח מורכב עם ספרי ילדים מתקופת ראשית המדינה, טקסטים תעמולתיים ועוד.
לקראת התערוכה יצא לאור קטלוג/ספר המכנס את רישומי הנוף וספר הילדים ליצירה אחת.

“נופים עוצרי נשימה”
סיפור מאויר לילדים, קבוצת רישומי נוף ושתי הקדמות, מאוגדים לספר אחד שמאחרי חזותו התמימה (ספרות ילדים לא מקצועית המסופרת מנקודת מבט אישית) מתרוצצות פרספקטיבות סותרות ודגמים מכוננים בתרבות הישראלית. המקום, מצפה דני, שבו מתגוררת משפחתה של האמנית נעמי גפני. הזמן, 2007. הדימוי של המקום, כפי שהוא מופץ על-ידי תנועת ההתיישבות אמנה, משלב בין מראה נוף ומרחב (חופש) וחיי קהילה (שייכות):
“מכל פינה בישוב ניתן להשקיף על הנופים עוצרי הנשימה של מדבר יהודה, עמק הירדן קצהו הצפוני של ים המלח. כמו כן ניתן להשקיף על רכס הרי אדום ומואב אשר מעניקים למתבונן תחושה של חופש אינסופי. המצפה מתוכנן בקפידה על פי כללים סביבתיים ואקולוגים כך שמבני המגורים משתלבים בנוף המדברי באופן מושלם”. את התיאור משלים מידע על פעילות חברתית תוססת, חוגים לאמנות ולמלאכה ואוירה “חברותית במיוחד, עם קשר מיוחד בין האנשים”
נעמי גפני מבקשת לחוות את מצפה דני ואת חיי היומיום בתוכו ללא כפייה אידיאולוגית, מנקודת המבט של יקיריה החיים בו. היא מבקשת, עבור נכדתה בת השנתיים, להעלות תמונה אמינה של זמן ומקום כביטוי בלתי-אמצעי, ראשוני ופרטי, מבפנים וגם מבחוץ. בניסיון זה, לתת ביטוי בלתי אמצעי לחווייתה הטעונה את המקום, עושה גפני שימוש, מטבע הדברים, במצע נתון של רפרטואר תרבותי, המהדהד משמעויות היסטוריות ופוליטיות. בסיפור, במראות ובטקסטים המלווים, ניתן לזהות דגמים מוכרים, לשוניים וחזותיים, אמנותיים ותעמולתיים, שבאמצעותם מתנסחת בעבודתה ההתחבטות הפנימית ביחס למקום ולמשמעויותיו.
יש להבין את העבודה באמצעות הקשרים הנטווים בין המרכיבים השונים המאוגדים בספר ומתוך העמדתם בהקשר של טקסטים ודפוסי תרבות הלקוחים מתבניות העבר וההווה. הדגמים התרבותיים מציעים דרכים סלולות אך גם רשת עצבית, רגשות, דחפים, ואפשרויות ארגון להתמודדות עם חוסר ההלימה הטורד. בספרי הילדים של פעם, הסתכל ירח עגול ובהיר על בית, פרדס ועל ניר. פלוטו הכלב קרע את החבל, רץ בעמק, רץ בשדות, את מי הוא יפגוש מעניין לראות. אלא שהדימוי השיווקי של מצפה דני לא מעוגן בתמונת הפרדס והניר אלא בדגם המצפים בגליל. בדגם המצפים בגליל לא מהדהד סוג אידיאל ההתיישבות שאותו משקפים ספרי הילדים של פעם, והדגמים התרבותיים השונים מעוררים סוג של היזכרות. הם מציעים בחינה מחודשת של סוגית אי-ההלימה הטורדת, הקושרת את תופעת מצפה דני למגמות התפתחותה של החברה הישראלית, ובכלל זה בתחומי הקו הירוק. אחת השאלות הנוקבות העולות ברמות השונות של עבודתה של גפני מתייחסת לביטויי המוכר ביחס לזר, כחלק בלתי נפרד מחוויית עולם. הזר עולה בתפיסה התיירותית של הנוף הפרוש, רועי צאן וחקלאות עתיקת יומין.
אלא שבניגוד למצפים בגליל, חוויית הבית שמתארת גפני, חוויית המוכר, היא קופסה ארוכה ולה חלונות ודלת. הגרניום שנשתל פעם באדניות משתלח פרא, כמו מוטציה של טבע. העראיות שולטת גם בבית והקיר שממול, יש סכנה שיתפרק. בין המוכר שבפנים והזר שבחוץ מגשרת לכאורה תפיסה אוניברסלית הומנית: במצפה דני מרדימים את הילדים בתפילה יהודית והבדואים מרדימים את ילדיהם בתפילה משלהם. אבל נעמי גפני איננה מסתפקת במסר אוניברסלי. האיורים בצבעי מים חושפים כתמיות פעורה, כמו פצע, רישומי הנוף מציגים רשת נוקבת של מרחב המתפרש כמלכודת לוכדת, הכלב פלוטו השתכפל לתפרחות שחורות מאימות, עדת כלבי שמירה קשורים בשרשרת. אמנם בארי בת השנתיים נולדה במרחב הפתוח אבל כשהחלון סגור אפשר לישון, כי לא מוכרחים לראות. הסיפור מסתיים, לא באותו הירח ששט לו פעם בשמי ערב תכולים: “מעל המצפה/ גבוה ברקיע/ שט ירח עגול/ ולו מסלול שחור/ ושום דבר בדרך”.
הניסיון של נעמי גפני להתמודד עם חוויית המציאות במצפה דני, על הפרספקטיבות המצדקות, המתריעות, הכואבות, ההתחקות מבפנים אחר הקרעים מבעד למיתוסים ולאידיאולוגיות, נזרק לחלל האוויר ללא ציפייה שיוסקו ממנו מסקנות אישיות או קונקרטיות. ובכל זאת, חותמת גפני את הקדמתה בסוג של משאלה: “יחכו הציורים עד שיגדלו התינוקות, יהיו לאנשים, יתבוננו בציורים החושפים וישאלו את השאלות שהוריהם לא יכלו לשאול”.

Naomi Gafni

Mitzpe Dani

Curator: Galia Bar Or

August-October 2007