הבית כספינת הגירה – על הצילומים של ורדי יהודה
צילומי השחור-לבן של ורדי יהודה מדברים על הגירה כשובל מתמשך של החיים – המהגר, גם כשהתיישב מחדש, ומיקם עצמו בסביבה ביתית, לעולם יישא אתו את הדיו המתרחקים של המקום שבו נולד ויהפוך את ביתו החדש למעין ספינה המניידת תודעה של זמן ומקום במסע בלתי-נגמר. ורדי יהודה, במבט אינטימי ולא-פולשני, עוקבת אחר אסתטיקת הארעיות שעוצבה על-ידי מהגרים, גם אם התמקמו במשכן-קבע: לא רק גיבוב החפצים שאינו נפרש עד הסוף, אלא ארגונם במרחב הבית, מיקומם בחלל, הגיונם הפנימי – כל אלה חושפים את הסירוב הפנימי להתייצב סופית ואת המוכנות התמידית, גם אם הלא-לגמרי-מודעת, לאיסוף מהיר ולהתקפלות חוזרת, אל יעד אחר.
באופן ספציפי עוקבת יהודה במצלמתה אחר קהילת מהגרים שהיא עצמה נמנית עליה מאז היותה בת 10 – קהילת יהודי עדן בלונדון. יחד עם הוריה, דודיה וסביה, היגרה לממלכה הבריטית מן המושבה המדברית הרחוקה, וחוותה את המפגש הזר שבין נוף המדבר שעל גדות ים סוף לבין הכרך המערבי עתיר הפיתויים. כמי שקבלה חינוך אנגלי כבר בילדותה, בצד חינוך יהודי, הגיעה לאנגליה כשהשפה האנגלית כבר שגורה בפיה – תוצר של ראיית הנולד הזהירה של אמה. אך למרות זאת היא חשה בנוכחות הרצופה והסמויה של חוסר הביטחון והזמניות האופפת את דמות סבה וסבתה ואת חללי המגורים הלונדוניים שלהם. ורדי החלה לתעד את הסביבה הביתית של משפחתה בשלב מוקדם, וצילומיה הראשונים מתעדים, עדיין, את הבית הלונדוני הראשון שבו התיישבו, והחלו להניח בחלליו את סימני זהותם המוכפלת. בבואה לישראל, במסגרת הקרן הבריטית לצילום, המשיכה ותעדה את בית דודתה בנווה-צדק בתל אביב, ועקבה אחרי אותם מאפיינים של תרבות ההגירה, כפי שהם חיים את חייהם המחתרתיים מתחת לסף התרבות הישראלית.
בתקופה שהצילום מגלם ומחפצן את הזיכרון, נמשכה המצלמה של ורדי לצלם צילומים ולתעד את השימוש בהם כמסמני זהות, וכמאשרים של שושלות משפחתיות וטכסים תרבותיים. לפיכך, סדרת הצילומים הנוכחית שלה ניתנת לתיאור גם כעיסוק ב”צילום-על-צילום” או “צילום-בתוך-צילום” והיא בוודאי מעידה, בין השאר, על תפקידו התרבותי של הפורמאט המצולם.
לכאורה, הצילום של ורדי מתעד את קהילת יהודי עדן, וככזה, הוא אמור ויכול לתמוך בשיח המואץ בזהות המזרחית המתנהל בשנים האחרונות. מקרה יהדות עדן הוא מקרה ייחודי ומעניין בשיח המזרחי, בשל היותו תוצר של ההיסטוריה הקולוניאלית הבריטית, שיצרה זהות משולבת בין תרבות מערבית ומזרחית, בריטית ועדנית, ומעניין היה לעקוב אחר תוצריה התרבותיים. אולם, מבט-הצלמת של ורדי ואופן התבוננותה בחללי התפנים שאותם היא מצלמת מפרק את המבט התיעודי ומונע ממנו מלהתגבש כאמירה חד-משמעית. ורדי נוטה לכוון את הפריים הצילומי לאזורי-שוליים: משטחי קירות, פינות, חלקי חפצים הנכנסים לפריים באופן חלקי, מדפי ספרים, תקרות ודלתות, רהיטים מפוזרים. הצילומים שלה אינם מוגדלים לגודל מרשים, אינם צבעוניים, אינם חדי-פוקוס. בכוונה תחילה בחרה ורדי להדפיס את הצילומים בגוון אפרורי, הנוטה להתבהרות חזקה, עד למחיקה, עד שנדמה, לרגע, שהיא בכלל עסוקה באור ובסינוור. באופן כזה הופכים צילומיה מטיעון אתני-פוליטי לאמירה פואטית ואינטימית. ורדי יהודה מבקשת לומר משהו לא רק על נדידה של בני- אדם, אלא גם על נדידה של חולות – זרימה בלתי-פוסקת של הזמן והזיכרון, שמותירה מאחוריה ענן לבן, הולך ונעלם…
טלי תמיר