הדר גד

הדר גד ידועה בציוריה המתמקדים בחפצים, מזכרות, פריטים וספרים בבית – אוספים המונחים בארון, קומה, מדף – פריטים שהם חלק מחיי היומיום ומרכיבים מערכות של זיכרון, פרטי, חברתי, תרבותי. "ארון, קומה, מדף" – מצביעים על גבול בלתי נראה שבו מחלחלים ערוצים של עבר, חושני, רגשי, אינטלקטואלי – להוויה האינטימית של הזהות הפרטית והבית.
בשלוש השנים האחרונות חזרה הדר גד לקיבוץ שבו נולדה, עין חרוד, לצייר את בית הקברות שבו קבורים סביה, אריה גד ואסתר בודקו (אחותו של האמן יוסף בודקו הידוע בציורי מצבות היהודים בעיר הולדתו פלונסק שבפולין).
בית הקברות הוא המרחב הגבולי, הלימינלי שקבעה החברה, מתחם שנועד לבצר את ההבחנה בין מוות לחיים, מה שהיה ומה שהווה – מתחם בנוי שמשרטט סדר על-פני תהום, גוש, חלקה, שורה.
הציור הריאליסטי של הדר גד עובר גלגול במהלך עבודת הציור הממושכת בבית הקברות. מרחב בין מרחבים, לא עוד סטטי, פיזי, ייצוגי – אלא מרחב שנפרק ונבנה, בין נוף למתחם בנוי המעצב זיכרון, בין תשוקות וחלום של מי שחי כאן, להדי מחלוקות, פנטזיות ועקבות זהויות, דימוי ותחושה שממשיכים להפעים ולטרוד כאן ועכשיו. וככל שנפרקת תחושת הממש, הגופנית, התלת-ממדית של הציור הריאליסטי, ככל שמצטמצמת הפלטה של הצבעים ומשוטח המרחב, כך עולה ומחלחלת החושניות של הציור שמצליח ללכוד הוויה דקה, נדמה בלתי נתפסת, של מרחב בין מרחבים:
"והם חבוקים ושלווים ואין בהם קול ומשב/ והאור מנטף ונושק את החומר הזה בשפתיו" (דליה רביקוביץ).