גלבועתבור

מיכאל קובנר

גלבועתבור

אוצר: יניב שפירא

ינואר-פברואר 2007

ציורי הגלבוע והתבור של מיכאל קובנר הנם מפרי יצירתו בשנתיים האחרונות, בביקורים תכופים שקיים בעמק יזרעאל ובסביבותיו. קובנר, החוזר אל העמק ואל ההר בעונות השנה המתחלפות, מצייר את קימורי הגלבוע ומורדות התבור בתמורותיהם. בנוכחותם המאסיבית ובצבעוניותם המשתנה תמיד הוא מקנה להם סמכות וחיוניות נצחיים. ההרים של קובנר שונים זה מזה כמעט בכל ועם זאת נאמנים למקום ומזוהים עמו. הגלבוע נוכח במסה אופקית וכבדה – כרכס הרים החוסם את האופק – מסך הררי המועצם על רקע של עמוד חשמל, שביל, אגם או טרקטור המופיעים בחזיתו. מדרונותיו הצפוניים משתפלים כלפי העמק וקימוריו המעוגלים משווים לו מראה נשי ומרוכך, כדמות אם. התבור, לעומתו, מזדקר מתוך העמק הפורה שלמרגלותיו. צורתו המעוגלת והמושלמת נטמעת בחלקות השדה הקטנות והצבעוניות, הנרקמות למרגלותיו, ואילו השמיים הפתוחים העוטפים אותו נדמים לפרקים כ"עמק של מעלה".
המבט של קובנר על הגלבוע והתבור הוא מפני שטח העמק ומתוכו. בציוריו מהדהד סיפורו של העמק לא פחות מרשמים קדומים של ההר. עמק יזרעאל, ערש ההתיישבות העובדת, משמש לו כמושא לגעגוע ואהבה לארץ ישראל הישנה והטובה. מעין זו המצויה בשורותיו של ש' שלום: "בוא ואשק לך, בני, האדם, / עם ירק שדות ושמים של אור" (מתוך הפואמה און בן פלא, ת"ש). המפגש עם מחזור "שירי העמק" של מיכל גוברין, שנכתבו מאותו המקום בו מצייר קובנר והמלווים תערוכה זו, מעורר אף הוא לתחושה זו. שיריה של גוברין, מצידם, ממשיכים את מסורת שירת העמק המגולמת בכתיבתם של שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואחרים.
העמידה נוכח ציוריו של קובנר מעוררת חוויה חושנית שיש עמה תחושה בראשיתית. בחירתו לצייר בחוץ, בחיק הטבע, נובעת מהחיפוש אחר החוויה הכולית של "היותי חלק מהטבע והטבע חלק ממני", כפי שהתבטא לא אחת. עבודותיו אלה כמו חוזרות אל הרגע בציור שבו היציאה אל הטבע נועדה בראש ובראשונה לבחון את הציור ביחס לעצמו וביחס למושא תיאורו. אין זה מפתיע לגלות, אם כן, את זיקתו לציירים האימפרסיוניסטיים, בני המאה ה- 19, ששמו לעצמם כמטרה לתרגם לפעולה הציורית את הרושם המיידי שבהתבוננות, את הנאמנות למראה העין ואת הרגישות לצבע. קובנר מתרגם את האימפרסיה לחוויה, הניכרת בפירוק יחידות הנוף למשטחים צבעוניים או מבנים קובייתיים והרכבתם מחדש למבט פנוראמי כולל. בהכרעתו הציורית הוא כמו מפנה את גבו לגלגולים ולתמורות בציור – המתרחקים מהנגלה לעין ושבים אליו במחזוריות קבועה – ובוחר בציור כבמעשה בריאה.

יניב שפירא
עין חרוד, 2007